טוב, יש לי וידוי קטן. שמי נשר התרבות ואני חננה גאה. ובתור אחת שכזו, תרבות הגיקים (שזו הגירסא האנגלית למילה חננה במקרה שלא ידעתם) נתנה לי הרבה . היא נתנה לי תחושת שייכות, היא נתנה לי מרחב מוגן להתבטא בו, ומקום לגלות תרבות פופלרית שלא רק מבדרת אלא גם מאתגרת את המחשבה. אבל תרבות הגיקים גם מאופניינת בתחושת אנדרדוג קלאסית, של נסיון לייצר אלטרנטיבה לתרבות מיינסטרים שטחית וריקנית. אבל כמו הרבה תתי זרם, יש  בה תנועת מעבר מהשולים אל הזרם המרכזי. נדמה לי שבשנים האחרונות הולך ונהפך להיות מגניב להיות גיק. מה הפופלריות הזו עושה לתרבות גיקים? האם היא תעקר אותה מהמשמעויות החתרניות שלה, כמו שקרה לתרבות הפאנק או הג'ראנג'? ואיך החננות האמיתיים מקבלים את החברים שמעוניים להצטרף למועדון?

אז לפני שנדון בשאלות כבדות משקל אלה, בוא נדון דקה באבולוציה של החננה בתרבות הפופלרית.

הגיק צמח אי שם בשנות ה- 60 המוקדמות, כאשר רוח שנות ה-60 התחילה למצב את עצמה כאלטרנטיבה מרדנית לדור ההורים. בניגוד לחברה עם השיער הקצוץ, הסוודרים והמראה מסדור, דור הביט (ואח"ך ההיפים) מיצבו את עצמם כשונים מהוריהם בכל דרך אפשרית. אבל האמת היא שלא כל מי שחי בשנות ה- 60 הלך עם המודה הזאת. ראייה מספר 1 נמצאת באלבום התמונות של אבי. בקיץ האהבה של 69' אבי חי בארה"ב ועשה תואר שני שם. לצערי אני יכולה להגיד שקיץ האהבה פסח עליו כמעט לחלוטין (למעט חיבה לבוב דילן) ובתצלומים אבי נראה לא קול בעליל (וזה לא מפתיע בהתחשב שהוא למד מדעים מדויקים והסתובב עם סטודנטים הודיים לכימיה), ואין לו שום דבר מיוחד להגיד על חוויתיו למשל מוודסטוק או סאן פרנסיסקו, אליהם לעולם לא הגיע. לאמר את האמת, חלק גדול מהצעירים בעולם המערבי המשיכו באותה מתכונת של הוריהם, ולא הצטרפו אל הכיף. עליהם נאמר Be there or be square . וכך נוצרה ההבחנה בין החננות המרובעים לאנשי שנות ה- 60 החופשיים.

נעשה פאסט פורוורד שני עשורים קדימה. במהלך שנות ה 80 הגיקים מאופיינים בעיקר כמטרה ללעג. הצעירים משנות ה- 60 גדלו להיות מצליחנים, ועכשיו הם יכולים לצחוק על הקונפורמוסטים המשעממים. דוגמאות? לא חסר. ב"בחזרה לעתיד" מרטי מקפלי הקול מגלה לזוועתו שאבא שלו כזה חננה חסר תקנה, שיש סיכוי טוב שאמא שלו בכלל לא תשים לב אליו. כמובן שהעניין מסתבך ברמה אדיפלית משהו כשאמו של מרטי מגלה סימני משיכה אליו (כי ברור - המגניבים זוכים בבנות השוות והחננות מסתפקים בשאריות). עוד סדרת סרטים שהניחו את דמותו של החננה על המפה משנות ה- 80 היא "נקמתם של היורמים". אמנם פה יש אלמנט מסוים של סימפטיה כלפי היורמים הדחויים חברתית, אבל הקומדיה בסרטים האלה נובעת בעיקר מחוסר ההתאמה של האפשרות של היורמים לזכות בנקמה בחיים האמתיים לבין מה שמתרחש בסרטים.

בתמורות שחלו בדמותו של ארקל, החננה השחור בעל הקול המאנפף, ניתן לראות את השינוי התודעתי שחלה בדמותו של הגיק. ארקל נולד כ"קומיק רליף" פתטי מסוף שנות ה-80, שהוא מוזר כל כך שהפונקציה העיקרית שלו היא לגרום לשאר השחקנים להראות הרבה יותר טוב. הוא מתלבש כמו סבא מוזר עם געטקס שמושכים את המכנסיים למקום לא ברור מעל המפשעה ולובש משקפיים עבות ענקיות שמעוותות לו את הפנים.  אבל עם השנים, באופן מעט לא צפוי, הפופלריות שלו הדמות שלו הולכת וגדלה והוא התחיל לקבל יותר תשומת לב והפך לכמעט גיבור במקום סייד קיק.

אז מה בדיוק קרה לקראת שנות ה- 90 שדמותו של הגיק פתאום מתחילה לתפוס נפח? שנות ה-90 התייחסו באירוניה אל שנות ה- 60. הם ראו בעיניים צינקניות  את כל הקטע של אהבה סמים ורוקנ'רול. שנות ה-90 טענו שהכל חרטא,  כולם רוצים להיות קונפרמיסטים בסופו של דבר ואין טעם לטעון אחרת. בתוך שכך, הגיק התחיל להופיע במיינסטרים של המניינסטרים באותה תקופה, אם טי ויי (זוכרים שפעם זה היא ערוץ של מוזיקה?) בקטע של הפוך על הפוך הם הציגו גיקים כמגניבים. הכי זכור לטוב בהקשר זה הינו טובי רדלוף, חברו הטוב של הארווי פיקאר שנהפך לאייקון בעל כורחו.

כבר בשנות ה- 90  החלה תופעה חדשה. יוצרים שונים יצאו מארון החננתיות והצהירו על עצמם כאלה בציבור. החננה התחיל להופיע לא כדמות משנית או כקוריוז, אלא היא התחילה לדבר בשם עצמה. חננה שאישית היה אהוב עלי בצעירותי היה ג'רי, חברו הטוב ביותר של פרקר לואיס הקול. בסדרת הנעורים החתרנית הזו, נשבר אחד החוקים הראשונים של עולם החננות - השנאה בין הקולים לחננות לא קיימת פה. פה למשל אנו רואים מונולוג פנימי של ג'רי שבמהלכו הוא משכנע את עצמו שאינו ראוי לנערה בה הוא מאוהב. יש פה הרבה יותר אמפטיה לחוסר הבטחון הניורוטי שלו, לאמונה שבתור בוגר הוא יהיה הרבה יותר מצליח מעכשיו (מקום ראשון בבי"ס טכני!) , ובסופו של דבר אנו מרחמים עליו כשהוא מחליט שהוא "לא טיפוס של אף אחת". אבל עדיין,  באופן טכני ג'רי עדיין נחשב כדמות משנה ולא הגיבור.

.

 אבל לסדרת הנעורים שבאמת מגיע לה קרדיט על המהפך התודעתי היא "פריקים וגיקים" של ג'אד אפאטאו.סדרה זו היא הראשונה שמציגה את אחוות הדחוים של הגיקים באור אוהד. כן, הם לא מקובלים. אבל יש להם אחד את השני. וכיף להם כשהם משחקים די אן די או כשהם בכנס קומיקס. את הסדרה הזו יכל לכתוב רק מי שהיה גיק בעצמו. כפי ששם הסדרה מרמז, לגיקים יש תפקיד משמעותי בסדרה, והם כבר לא דמוית משנה אלא הגיבורים.

נכון לעכשיו, אני חושבת שניתן לאמר שהמהפך בדמותו של הגיק הושלם. ג'וס וודון, גיק גאה נוסף, נחשב אחד הבמאים הרווחים בהוליווד והמיזם שלו להעלות טלוויזיה עצמאית לאינטרנט שמככב בו נבל על שהוא גם גיק רגיש שנאבק בסופר הירו מאצ'ו זכה להצלחה רבה (או במילים אחרות - אם עוד לא ראיתם את Dr horrible's sing along blog - למה אתם מחכים? ). אני חושבת שאפשר לייחס במידה מסוימת את הפופלריות של הגיק על רקע פריחתה של תרבות האינטרנט. פתאום אנשים שיש להם הבנה טכנולוגית נחשבים מעניינים וחשובים (דוגמאות - סטיב ג'ובס, נייט סילבר,  וכהנה). הפגנת ידע איזוטרי  פתאום נהפך ליתרון (אני לא סתם טרחן - אני וויקיפד!). הגיק החדש עדיין מוזר, לא לחלוטין מקובל ולעיתים מעצבן, אבל הוא גם לא דחוי ופתאט. יש לו את הנישה שלו והוא ממלא בה תפקיד שחיוני לדינמיקה הקבוצתית. הוא כבר לא מתבייש בתחביביו הילדותיים או מרגיש שהוא צריך להשתנות.  דווגמאות לגיק מסוג זה הוא דמותו של עבד מ"קומיוניטי" (שיש הטוענים שחוסר התפקוד החברתי שלו ברמה של אוטיזם) .

אבל פה נכנס המימד הבעייתי.  את ההשראה לפוסט הזה קיבלתי משיחה שניהלתי עם אחותי. למרות שאחותי באופן כללי נהנת פחות או יותר מאותם דברים שאני נהנת, היא מעולם לא הייתה גיקית. לא אכפת לה במיוחד ממד"ב, קומיקס או מוזיקה שאני אוהבת. פה ושם היא תטעם מזה, אבל זה לא עבורה סיבה בתור גורם משותף לחבירה לאנשים או השקעת אנרגיות מיותרות. מכיוון שהיא כנראה חושבת שאני המומחית לגיקיות, היא התפלאה על כך שאיני צופה קבועה ב"המפץ הגדול". אז עניתי לה שסיטקומים לא ממש עושים לי את זה, שזה נכון. אבל אחר כך התחלתי לחשוב למה מוצר תרבות שלכאורה פונה אלי כקהל יעד לא עושה לי את זה. אני חשבת שבמידת מה הסיבה היא שהמיינסטרימזציה של החננתיות קצת מפריעה לי. הנסיון של הסדרה לשאת חן בעיני הגיקים אבל בו זמנית להוכיח שהפער בינם לבין האנשים הרגילים קצת "מביית" את הגיקים והופך אותם לפחות בעלי פוטניאל חתרני. סיבה נוספת, היא שכרגיל הבריטים עשו את זה טוב יותר מקודם. למי שלא מכיר הנה סדרה על אמן קומקס מתוסכל, בחורה קצת קלולס ואמן מטורף החולקים  יחדיו דירה.  מומלץ בטירוף-במיוחד למי שמכיר את סיימון פג ואגדר רייט מהסרטים של "שון על המתים" ו"הוטפאז".  (אגב הבריטים גם יצרו סיטקום בשם The IT crowd  עם  דינמיקה דומה של שני חננות + בחורה, אבל בעיני היא פחות מצחיקה. שני הסדרות האלה נוצרו לפי "המפץ הגדול". )

לפעמים הנורמליזציה של תרבות הגיקים יוצרת סכנה של ניכור וזלזול בקהל היעד המקורי. אני אישית צפיתי דרך חברים שלי שהיו מעורבים  בהתדרדרות היחסים שבין מארגני פסטיבל אייקון למד"ב לאנשים שהתנדבו בו, דבר שהוביל לפיצול הפסטיבל  לשניים. הצלחתו של אייקון הייתה בעוכריו - החסויות התחילו לגדול ולגדול, ואיתו השתן עלה לראש. בסופו של דבר זה בא על חשבון היחס לאנשי הקהילה שבתכלס בנו את אייקון - פעם הקבוצה של מעיצי מד"ב לה אני שייכת נזרקה מהשתתפות בפסטיבל בטענה שאנו מפריעים לאנשים. כיום המצב הוא שכולם מפסידים - אייקון ה"רשמי" (שהשנה הפך ל"אוטופיה" . אני לא יודעת אם זה קשור למשפט שהתנהל על הזכות להשתמש במותג אבל אני חושדת שכן) הפך לפסטיבל סרטים אנמי. השנה כשביקרתי בסינמטק המקום היה פשוט עיירת רפאים. לעומת זאת אשכול הפיס השכן שקק חיים, אבל איתו הבלאגאן חגג. העדר המקצועיות, ואובדן החסוית ה"גדולות" הפכו אותו לקצת פחות אטרקטיבי משהיה. השנה בפעם הראשונה ייצא לי להיות ב"עולמות" - הגרסא הקטנה יותר שבחול המועד פסח - אני מקווה שזה יהיה יותר מסודר.

מצד שני עודף המגננה שחלק מהגיקים נכנסו אליה בשל תחושה של חדירה למרחב המוגן שלהם גם היא יצרה כמה תופעות בלתי נעימות. אתחיל בזה שכפי שראיתם,  באף אחת מהדוגמאות לגיקים שהבאתי לעי"ל אין נשים. יש בכך שיקוף מסוים של המציאות, אבל לא לחלוטין. בדומה לדיון הקודם שניהלתי בנוגע לקומיקס ונשים, לפחות לגבי מד"ב ופנטזיה אני מוצאת נוכחות של בין שליש לחצי של נשים בארועים הקשורים לכך. לאחרונה פשה המושג Fake Geek Girl ועורר מיני סערה ברשת. מסתבר שיש גברים מסוימים שחושבים שזה לא בסדר שנשים מסוימות מצהירות על היותן גיקיות כשהן לא מסוגלות להבחין בין "פארסקייפ " ל"בבילון 5" . המגוחכות של הטענה הזו, שמזכירה לי מאוד את מועדון gross בקלווין והובס , מכילה משהו מניחוח שנאת נשים בתוכה, אך מצד שני קצת קשה לי לקחת אותה ברצינות. כאילו , אני מבינה שלחלקכם קצת קשה להאמין שמישהי שנראת כמו מייגן פוקס באמת אוהבת קומיקס, אבל מצד שני, גם מייגן פוקס לא תמיד נראתה ככה ואולי בשלב קודם היא הייתה גיקית ממש כמוכם. אחד הדברים שאני אוהבת בתרבות הגיקים היא הסובלנות שלה באופן כללי - העובדה שבמפגש חברים אני יכולה לשבת בצד אחד עם אחד שנראה כמו רב, מצד שני עם אנרכיסטית נגד הגדר, ממולנו אקטיבטית לסבית ולנהל עם כולם שיחה לגבי "דר הו". להתחיל לטעון שמי שנראה טוב מדי לא יכול להיות גיק זה די דבילי, והולך נגד המסר של הרבגוניות של הקהילה. בכל מקרה מצאתי אתר מקסים המיועד כל כולו לתרבות גיקית נשית "מרי סו" (שנקרא על שם קלישאה בספרות מעריצים fan-fic ) שמוכיח שאפשר אחרת, ושלתרבות גיקית בחלט קיים קהל נשי.

עודף המגננה גם יצר באקלאש מסוים נגד דברים שנהיו יותר מדי פופלריים. בדיוק כמו שסנובים של מוזיקה פתאום לא יקשיבו ללהקה רק אחרי שהיא פרצה בגדול, סנובים של גיקים פתאום יטענו ש"שיר של קרח ואש" זה לא משהו רק בגלל שזה נהפך לסדרה של HBO .

אז למקרה שתהיתם - האם אתם גיקים או לא? הנה כמה סרטונים שיבדקו עבורכם את העניין.

האם זהו סרט שממש הייתם רוצים שיופק במציאות?

 האם הקליפ הזה משעשע אתכם?  

האם אתם זקוקים לתרופה הזאת? (כן, היפסטרים הם רק גיקים עם יומרות) .

אם התשובה היא כן לכל שלושת השאלות. כן, אתם גיקים. תנחומיי.