טוב, עכשיו שנרגענו מכות הכניסות המטורפת בימים האחורנים (איזה 1000 כניסות), אפשר לחזור לשגרה. אבל כמובן שאברך את הנרשמים החדשים לבלוג- נחמד לראותכם ותודה שהצטרפתם. 

בפינת "השיר האיכותי שנטחן לכם עד שיימאס אפילו שהשיר עצמו דווקא בסדר" בגלגל"ץ נמצא לאחרונה שירה של דניאלה ספקטור, "אברהם". פעם ממזמן הטרנד התנכ"י די שלט במוזיקה הפופולרית הישראלית- מ"אל-אל-יחזקאל" של החלונות הגבוהים ל"שאול ודוד" של אהוד בנאי, ולא חסר ציטוטים מהמקורות בתחום. אבל משהו בשיר הזה קצת שונה. כמקשיבים מספיק קרוב למילים, רואים שהן חותרות תחת הטקסט המקורי. במובן הזה, השיר הזה הרבה יותר קרוב מבחינת  הטקסט לשירים אחרים שאני מכירה שמשכתבים את הסיפור התנ"כי. הנה מה שיש לספקטור עצמה להגיד על הפרשנות האישית שלה לסיפור העקידה . אם יורשה לי להתקטנן, עמוד העשן בכלל מופיע בספר במדבר, ולא ממש שייך לתיאור העקידה. חוץ מזה, שיר מקסים.

השיר הכי מוכר שמשכתב סיפור תנכ"י מושר כל כך הרבה פעמים, שאנו שוכחים בכלל איזה שקשוקה הוא עושה מהסיפור המקורי. ובכן בכמה מילים: דוד המלך רואה את בת שבע, אשתו של אוריה החתי מתרחצת על הגג. הוא מחליט שהיא אישה שווה במיוחד, שולח את בעלה למלחמה ומפתה אותה. אוריה נהרג באופן שנורא נוח לכולם, דוד מתחתן עם בת שבע והיא יולדת לו את יורשו, שלמה. השיר הזה אמנם מתאר את הרגע שבו דוד רואה את בת שבע די בנאמנות, אבל אחר כך הוא הופך את היוצרות - בת שבע היא המפתה, והיא גם גוזרת שיער- שזה בכלל מסיפור אחר של שמשון ודלילה. אחר כך קופץ ציטוט נוצרי דווקא של רוח הקודש כדי לתאר את האקסטזה לסקס.

ונלך פה על הביצוע של ג'ון קייל דווקא.

בדומה ל"אברהם" רג'ינה ספקטור מתארת גיבר תנ"כי שמתכחש לתפקידו, ובוחר באהבה במקום בזהותו הלאומית והדתית. לאמר את האמת, כבר בסיפור המקור יש רמז שהגיבור יותר פועל מטעמי אהבת ללכת מכות מאשר פטריוטיות, ובכלל נשים נוכריות עושות לו את זה יותר מיהודיות, כך שזו לא פרשנות שלחלוטין מנותקת מהטקסט המקורי. אבל ההפצרה של דלילה בשמשון לבחור באלמוניות במקום בהיסטוריה היא בהחלט קריאה שלדעתי לא נשמעת הרבה בארצנו חובבת המיתוסים הגדולים מהחיים. שוב כמו ב"הללויה", סיפור של פיתוי ובגידה הופך פה לשיר אהבה יפהפה.

שיר נוסף שמצילח לשקם את אחת הדמוית הכי שליליות בתנ"ך הוא ג'זבל של סם בים, הוא איירן אנד ויין. גזבל היא למעשה המלכה הרשעה איזבל, אישתו של אחאב המלך שנודעה ברדיפתה את הנביא אליהו. בהצגה "אוכלים" של שבתאי, שיצא לי לראות בחאן, איזבל מוצגת כדמות שהיא הארכטיפ של ליידי מקבת' - אישה תככנית, צמאת דם, שדוחקת בבעלה חלש האופי לנצל את סמוכותו לבצע מעשי אלימות. שלא במפתיע, היא נענשת על רשעותה בצורה די מזעזעת. היא נדחפת מחלון הארמון סטייל הלינץ' ברמאללה, וכלבים משסעים את גופתה. כל המרכיבים האלה מופיעים בשיר הזה, אבל בקונטקסט חדש, פמניסטי. איזבל הופכת לשעיר לעזאזל של הגברים, המפחדים מכוחה ונשיותה. מדמות בזויה היא הופכת לנערצת, אהובה וקדושה, כאשר יש לזכור שבנצרות השם גז'בל היא שם נרדף לזונה (ומשום מה השם איזובל, שם הוא נגזר מאיזבל, ללא קונטציות שליליות), מתוך כל הזמרים שהצגתי עד כה, אני חושבת שבים הוא בו זמנית הכי נאמן למקור (הוא מאזכר בשיר את כל האלממנטים מהסיפור - החלון, הכלבים) ובו זמנית הכי חתרני.  

 לסיום אביא שיר שלא בדיוק משכתב את הסיפור התנכ"י, אבל בהחלט כותב אותו מחדש מזווית נשית, עם העמקה של תובנות פסיכולגיות שרק נרמזות בסיפור האמיתי. כבר עסקתי מעט באלבומו של ג'ון דרניל The Life of The World to Come בפוסט הזה , אבל האמת היא שמשפט אחד על האלבום הזה לא ממש עשה איתו צדק, ושווה להרחיב. כשזה מגיע לציטוטים תנ"כיים, דרניל מסוגל לעשות שימוש  בציטוט  התנכ"י בכל מיני דרכים מגוונות: כנקודת מוצא  למקום אחר -כאשר הקשר בינו לטקסט המקורי מאוד רופף, כסיפור שהוא אחד על אחד עם המקור , כמקור השראה לסיפור על החיים שלו, או כמשהו שהוא בין כל הדברים האלה- גם כתוב בהשראה, גם משהו מקורי. השיר הזה מתואר מנקודת מבטה של רחל, והוא על סיפור האהבה בינה לבין יעקב. בעוד שבטקסט המקורי אנו רק יודעים שיעקב התאהב ברחל , פה דרניל מספר על משיכה חזקה שרחל מרגישה אליו- הוא זר מסתורי, אורח בביתו של לבן אביה, והיא ישר נמשכת למגעו. בהמשך מתוארים הקשיים שחווים השניים- רחל אומרת בהשלמה שהיא תסכים לכל דבר, אפילו לחכות שבעה שנים ושיעקב יתחתן עם אחותה, כדי להיות איתו. בגלל שרחל הינה כמעט עקרה (נולדים לה רק   2 בנים, ובלידת השני בנימין היא נפטרת) היא מבקשת משפחתה בלהה לשכב עם יעקב כדי להוליד לו בנים. הפסוק הזה עם הבקשה היוצאת דופן הזו הינה משמשת בתור כותרת לשיר. בקיצור, דרניל בוחר להדגיש בסיפור הזה את אקט ההקרבה העצמית של רחל- מתוך אהבה ליעקוב היא מוכנה לוותר על הבלעדיות של אהבתו. יחד עם זאת, הבית האחרון מדגיש שהיא כלל אינה רואה את עצמה כקורבן- זו הבחירה שלה, והיא איתו, גם כשקשה, ואין לה חרטות. העובדה שדווקא גבר מביע את הרגשות האלה הופך את זה לאפילו יותר יפה ומיוחד בעיני.הדיוקן הרגיש הזה של דמות מורכבת מאיר את דמותה של רחל, שלרוב מופיעה כמושא אהבה בסיפור התנכ"י אך לא ממש מופיעה כדמות עצמאית  (דווקא לאה אחותה זוכה ליותר סימפטיה מהמספר התנ"כי). מעבר ליופי של המהלך ברמה הספרותית, זהו פשוט שיר יפה נטו.