והיא צועדת קדימה והשמש הקופחת כמעט מעלה באש את שיערה השחור. וחם לה, מצחה מתמלא טיפות זיעה קטנטנות שהיא מנגבת בחוסר סבלנות עם גב כף ידה. השמש מסנוורת אותה, כמעט מכבה את ראיית עיניה והיא מנסה להפנות מבטה אל המדרכה המשעממת שמלווה אותה לאורך הדרך. היא יודעת לאן היא רוצה להגיע והתנאים האלה של חוסר הנוחות לא יעצרו בעדה. היא יותר חזקה מהחום הנורא של אמצע אוגוסט. היא צועדת עוד קצת, רגליה כואבות מההליכה הארוכה והמייאשת, נעצרת בפתאומיות וניצבת מול מטרתה. היא מתנשמת במהירות, בקוצר רוח כמעט - היא כאן. היא הגיעה. אין לאן להמשיך.