המאלפת של פו הדוב הדלמטי

זה לא תמיד היה ככה, לפעמים כשאני מביטה אחורה אני מנסה להבין איך זה קרה לי, מאיפה התחיל השינוי. מהי השתיקה הראשונה? אולי עם הילד ההוא מכימיה? אני לא מהשתקנים. תמיד הייתי ילדה חופרת, כזאת שמתחילה לדבר ולא מפסיקה. הייתי הילדה שאנשים מדברים איתה כדי להסיח את דעתם בזמן טיול ארוך במיוחד. אני הייתי הילדה שכולם יודעים שהיא לא מפסיקה לדבר, ויותר מזה היא גם לא שומעת את עצמה.

כשאני מדברת אני לא שמה לב שאני צועקת. זה הרגל שהולך איתי כבר שנים ובסופו של יום גם הסביבה התרגלה להעיר לי על הווליום כחלק משגרת חיי. אני זוכרת שבמשך תקופה ארוכה הסתובבה בדיחה בתוך ראשי, שאתחתן עם האדם שיגרום לי לשתוק. שלא תבינו לא נכון, אני מאזינה מעולה, אבל הכוונה הייתה לפגוש בן אדם שגם כאשר אדבר, לא יהיה בי הרצון לחפור.

ואז הייתה הפרידה מהאקס, ולא היה לי למי לחפור, כי כל החברות שלי היו עסוקות והיו צריכות אוזן קשבת. ופתאום למדתי את היופי של השתיקה, כמה טוב לשמור דברים מסוימים לעצמך. איזה כיף שלא יודעים עלי הכל ושלא הכל פתוח לדיון. מצאתי את עצמי אפופת שתיקה מוזרה. עדיין דיברתי באופן אובססיבי עם אנשים, אבל למדתי להעריך את השתיקות.

אני זוכרת את הפעם הראשונה שבחרתי לשתוק במקום למלא את החלל בשיחה מביכה. קראו לו יונתן והוא למד איתי כימיה. הייתי בסוף י' והלכנו הביתה מחבר משותף אחרי למידה משותפת לבגרות. דיברנו קצת בדרך, אבל רוב הזמן שתקנו. התווכחתי עם עצמי האם לפתוח בשיחה או ליהנות מהדממה. בחרתי לשתוק ולראות איך הוא מתמודד עם השתיקה המביכה, זה היה משעשע. הרגשתי שהדממה פשוט מתאימה לסיטואציה, וזו הפעם הראשונה שבחרתי לשתוק באופן מודע.

ואז פגשתי את הרוסי. זה היה במקרה. אני הייתי בקן, יושבת חסרת מעש ביום של הפנינג כי נקעתי את הקרסול. הוא הגיע כי חברה שלי הדריכה והוא, הבן דוד שלה, לא רצה להישאר לבד בבית שלה. דיברנו. היה נחמד, אבל לא יותר מזה. לא הרגשתי משהו יוצא דופן כשחזרתי הביתה, בעיקר הייתי גאה בעצמי שלא התחלתי איתו מול החניכים שלי, זה יכל להיות ממש מפדח. באותו ערב שישי קריר החברה שלי הזמינה אותי לצאת איתה (בחיים לא קרה לי שהיא הזמינה אותי, אני לא יוצאת בלילות שישי או חמישי או כל יום אחר בשבוע) והסכמתי. אני עדיין לא יודעת למה הסכמתי, אולי העדפתי הסחת דעת מלימודי מתמטיקה בשישי בערב.

היה נחמד לשבת לדבר ביציאה הזו, בעיקר דיברנו על תאטרון. בשלב מסוים כולם פרשו הביתה ושנינו נשארנו לדבר. תוך כדי שיחה מצאתי את עצמי שותקת הרבה. הרוסי דיבר ודיבר ואני שתקתי. הוא ביקש את המספר שלי אז נתתי לו אותו. וכך יצא שדיברנו גם כשחזרתי הביתה. בכל הזמן הזה התנהגתי לפי החלטה שקיבלתי עם עצמי, שלא אתחיל עם כל דבר שזז. וכך התחיל הקשר. היום הוא מתלונן שאני שותקת יותר מידי ואני צוחקת בכל פעם מחדש. אני לא שותקת יותר מידי, אני בוחרת שלא להגיב. כי אחרי 16 שנה שבהם דיברתי ללא הכרה למדתי, שכשאין משהו טוב להגיד עדיף לשתוק.

אין לי שום ספק בעולם שלשבת ולשתוק עם הרוסי זה הדבר הכי טוב שקרה לי בזמן האחרון.

אילת