המאלפת של פו הדוב הדלמטי

אני. איך שאני סולדת מהמילה "אני", כמעט כמו שאני שונאת רצף של הודעות על הבוקר. קשה לי להתמודד עם השימוש המוגזם והמיותר במילה "אני" שנעשה על ידי בזמן האחרון. לדעתי, המילה הזו נאמרת יותר מידי פעמים, ואף משקפת את המצב בחברה שלנו. ככל שהשיתוף ההדדי שלנו מתמעט כך גדל הניכור השולט בחברה שלנו. היום כבר אין עבודת צוות, כל אחד מנסה להתבלט בעצמו. כשכל השירים שמושמעים עוסקים בזמר, ואין עוד שירים על המגפיים של ברוך. כשהסיפורים עוברים לדבר על גיבור אחד, ולא על השמיניה הסודית או על ילדים שנתקעו באי בודד. ככל שהשימוש בסמארטפונים גדל, ככל ששיתוף ברשתות החברתיות עובר את כל הגבולות האדומים, כך אנחנו הופכים לאדישים יותר. וכשהסתכלתי על החברות שלי לאורך השנים ראיתי מגמה שהטרידה אותי. לאורך הזמן גדל השימוש של כולנו ברשתות החברתיות ובסמארטפונים והחיפוש שלנו אחרי משהו "אמיתי" הפך לאובססיבי. אנחנו מחפשות את הדבר ה"משמעותי" מבלי להבין מה הכוונה ב"משמעותי". אנחנו משתפות באופן אובססיבי את הרגשות שלנו עם הסביבה ולא יכולות לבלות חמש דקות עם עצמינו. אנחנו צמודות לטלפון ובודקות אותו כל כמה דקות, חייבות לענות במהירות, חייבות להשאר מעודכנות. 

והאמת היא שנמאס לי. חמש דקות עם עצמי ואני נגעלת. יש בי רדידות שלא הייתה קודם, או לחילופין שלא זיהיתי קודם. אנשים קטנים מדברים על אנשים, אנשים בינוניים מדברים על מאורעות ואנשים גדולים מדברים על רעיונות. מתי הפעם האחרונה שדיברתי על רעיון? מתי הפעם האחרונה שישבתי עם חברות ודנו ברעיונות, במהפכות. מתי הפעם האחרונה הכנסתי את עצמי לנעליו של אחר? למה כששאלות קשות עולות, התשובות הן סיפורים על מה שכבר נעשה? איך להגיד שזה הרגל טוב להחזיק את הנייד ביד כל הזמן הפך לנורמה? אילו יכולתי הייתי זורקת את הנייד מהחלון, כדי שאנשים המחפשים אותי יאלצו להיות יצירתיים, אבל אילוצים מתסכלים משאירים אותו בסביבתי. אנשים נעלבים אם שמתי את הטלפון על שקט ובצד, מתוך מחשבה שאני מסננת אותם.  

אנחנו כחברה חייבים לזכור שאסור לנו להיות אדישים. כי האדישות היא הבסיס להדרדרות מוסרית. אדישות לסביבה שלנו, לחברים שלנו מובילה אותנו לחיים הרבה פחות טובים. במקום להשאר אדישים ומנותקים רגשית זה מזה, אנחנו צריכים להתחיל ולדאוג זה לזה. עלינו לוודא שיש בנו דאגה אמיתית מעומק הלב לחברים שלנו, למשפחה שלנו, למדינה שלנו. זוהי האחריות שלנו, אחריות שפירושה הוא נשיאה בתוצאות, מחוייבות, ערבות, שיקול דעת ורצינות. אלו הן מילים גדולות המתארות מעשים קטנים. אני לא מדברת רק על עצמי, האחריות הזו היא גם שלך. המצב בו אנחנו חיים היום הוא תוצאה של מעשים שעשינו ובחירות שבחרנו, ואנחנו יכולים לשנות אותו. אפשר גם אחרת, אפשר שלא לקבל את המציאות כפי שהיא, אפשר גם לשנות. והבחירה בין האדישות לשינוי היא שלנו. היא שלי, היא שלַךְ והיא גם שלְךָ.  בכל תקופה קשה של עם ישראל, היה אדם שהיווה לאחרים נקודת אור בתוך החושך. מה מונע ממך להיות האור בתוך החושך?  

החיפוש אחר הריגושים, אחרי הדבר ה"אמיתי" וה"משמעותי" מותיר בנו אדישות. אדישות ששוררת בחיינו ומונעת מאיתנו לחיות חיים טובים יותר. וככל שנתכחש למצב הזה יותר, כך הסיכוי שלנו לשנות את המציאות קטן. ולמרות הקושי, אסור להפסיק להאמין שאפשר לשנות, לא משנה כמה קוראים לך נאיבית. כי החיים שלך מעוצבים על ידי הבחירות שלך, ואם תבחרי שלא לעשות כלום, כך גם יראו חייך. אני באמת מאמינה בזה, אני באמת מאמינה שאפשר לשנות, שאפשר לגשר בין ויכוחים, שיש פתרון לכל דבר. 

ללא ספק הפוסט הזה הוא השיחה הכי ארוכה שלי עם עצמי בזמן האחרון.. טוב לדעת שעדיין חולפים רעיונות במוחי הרדוד מידי פעם.

אילת 

אני שולחת חיצי דממה

כשאשפתי ריקה,

וכל מילה מחווירה

אל מול עזות השקט.

השקט מכסה את עיניך

בזמן בריחתי.

ולעולם לא תדע

את מקור השמיכה.

לא כל הנוצץ זהב,

לא כל שריר מנצח,

לפעמים דממה חזקה מיהלום

ועכשיו רק לדעת מתי לשלוף

ומתי לסתום.