המאלפת של פו הדוב הדלמטי

מכירות את זה, שאתן אומרות שאתן לא מתעצבנות? ואז מגיע המחזור ואוכל לכן את כל הקלפים?? אז קרה לי דבר דומה.

הרוסי רצה שאשלח לו תמונות של השמלות שאמא קנתה לי, ובמשך 40 דקות שלמות דיבר רק על זה. כששלחתי לו את התמונות שלי עם השמלות (כבר קרה בעבר שצילמתי את הבגד והוא חפר לי עד שהצטלמתי איתו, אז ויתרתי על הויכוח המוכר מראש) היה לו רק דבר אחד להגיד. "חחחחחח את נראת בת 14" ונעלבתי, הספיק לי אקס אחד שהעיר לי על איך שאני נראת. התעצבנתי עליו שהוא פשוט שכח שהוא ביקש את התמונות של השמלות ורק התייחס לאיך שאני נראת כמו טטניקית. 

אז אמרתי לו שהוא לא יכול להגיד את המשפט הזה ביותר כמו ד' האקס שלי וזה העלה לו את הפיוז. אני יודעת שלא חכם להשוות אותו לאקס, במיוחד לא לאקס כל כך מסריח. אבל אם הרוסי היה אמיתי איתי, למה שאני לא אהיה אמיתית איתו? למה שכשהוא עובר גבול מבחינתי אני לא יכולה להגיב על כך? יש לי בעיות עם הגוף שלי, אני הזהרתי אותו שיש לי בעיות. איך העובדה שהוא פגע בי למרות שלא התכוון הופכת אותי לבכיינית כשאני אומרת לו את זה? אני לא מבינה איך לבוא ולהגיד משפטים שכבר כמעט שנה אני לא שומעת, כי פתרתי את הבעיה ונפרדתי מאותו ד' הופכת את זה לבסדר. אנחנו כבר שלושה חודשים ביחד. אני עושה את כל המאמצים להוריד את כל הציניות שלי איתו, להוריד את כל המחסומים אני באמת משתדלת להיות הכי אמיתית איתו. השבוע הרגשתי שהורדתי את המחסום האחרון איתו, נשארתי חשופה וערומה מול חסדיו. ואז הגיעה הערה הזו והחזירה לי את כל החומות שבניתי סביבי. 

כשניסיתי להסביר לו שמבחינתי, להגיד שאני דומה לאחותי הקטנה זה לא מחמאה. אני בת 17, לא 70. אני לא צריכה שיגידו לי שאני נראת צעירה יותר. בקושי התייבש החלב על שפתי, אז להגיד לי שאני נראת צעירה זו מחמאה? ממתי לא להראות כמו עצמך, ממתי להראות שלא בגיל שלך נחשב למחמאה? עד שאני מגיעה למצב של שלום עם הגוף שלי, הבן אדם שהכי חשוב לי בעולם מצליח לערער אותו.

אני על סף מחזור, ההורומונים שלי משתוללים והגוף שלי משנה את המבנה שלו כל שעתיים, להגיד שאני נראת כמו שנראתי בכיתה ט' לא עוזר ממש לחגיגה. ועכשיו אני בלחץ, מאז שהיה לנו את הריב הזה הלסת שלי כל הזמן נעולה, ואני לא מתרכזת בכלום. לא ישנתי טוב בלילה והיה לי קשה להתרכז במתכונות שהיו לי היום. אני לא יודעת מה לעשות. 

איך עד שיש לי משהו טוב ביד כל השריטות שלי עולות ודופקות את זה בצורה יסודית? 

ולמה יש לי יותר שאלות מתשובות?! זה מחרפן אותי.

אילת

ריחות סיום אופפות אותי

מרמזות על עתיד קרב ובא.

וזכרונות מסמאים את עיני

משכחים פצעים ישנים כחדשים.

עיוורת, עומדת אל מול היציאה

מחכה לזמן שיפיח אומץ

ויתן את הצעד הבא.

והזמן דוחק, אוזל כהרף עין

ואין כל צעד באופק

ישנו רק שביל

מלא צעדים, לא לי

תרה נואשות במבטי.

אולי במקרה אמצא

היכן מוסתר?

השביל שלי.

~~ 

מסיימים  תיכון, מי היה מאמין?! 

הדבר הזה מפחיד אותי יותר מידי.. 

לפגוש מישהו מארץ אחרת, שמתעניין באותם התחומים כמוך. ולמרות כל השוני שבינכם בגלל הבדלי תרבויות, וקשיי השפה כביכול כי אנגלית היא לא שפת האם שלכם, עדיין להנות מכל שיחה ושיחה. השיחות שלנו הם על הנושאים הכי מוזרים בעולם, ובכל זאת ולמרות הכל שנינו ממשיכים לדבר. אולי יום אחד גם נעבור לוואצאפ, למרות ששם לא נוכל לתקן שגיאות כתיב בצורה כל כך זהירה כמו בפייסבוק.

הכרתי אותו בתוכנית לחילופי נוער בין הישוב שלי לעיר שלו בגרמניה. הוא התארח אצל אחד הבנים. כשהתארחנו בגרמניה לא ממש דיברתי איתו, אבל כשהם התארחו אצלינו בארץ יצא לי מספר פעמים לנהל איתו שיחות. היה לי ממש מעניין לדבר איתו. גם בפייסבוק וגם פנים אל פנים. כל פעם שאנחנו מדברים אני מתרגשת, כי העובדה שאני מדברת איתו או עם אחד האורחים האחרים נותנת לי תחושה שאני מסוגלת לעשות הכל. כשאני מדברת עם האורחת שלי, עם החברה הגרמניה שלי, אני מרגישה כאילו אני מדברת עם עצמי, אבל מתרבות אחרת. הם עזבו רק לפני חודש ואני כבר מתגעגעת אליהם מאד. 

איזה תחושה טובה ומוטיבציה השיחות האלו נותנות לי, הלוואי שהיה ככה גם עם עוד אנשים מפה בארץ. 

איך שאני מאושרת,

אילת