|
רגעים של
כמה ימים טובים.
אנשים טובים.
אתמול הרגשתי קצת מקולקלת שלא נהניתי בגינה עם "הם" והפתרון שלי היה אלכוהול. גם היא עם האדום בשיער קצת מקולקלת. והיא עם הצהוב עצובה וחושבת. ושני האחרים..הם פשוט ישבו עם האייפון מביטים בתמונות ישנות, צוחקים על עצמם כשקטן מחייך לידם.
כמה שקט התמלאתי כשהגעתי הביתה, אפילו שלא היה רועש. השעה הייתה ככ מוקדמת שאפילו ציפורים עוד לא צייצו חזק ככ. אני לא יודעת מה הרגשתי. הרגשתי הרגשה לא בטיחותית. כאילו אני מסכנת את עצמי...
עכשיו אני מתוסכלת. ככלכך מתוסכלת...הבסיסט הבריז (שוב) המתופף בלחץ, ונשארתי עם פסנתרן נפלא ונהדר ותומך- ובכל זאת הוא לא הרכב של 3 נגנים. אני באמת לא יודעת מה לעשות..אני קצת מותשת. אני אולי שוקלת פשוט לוותר על החרא הזה ולהתמקד בדברים שהם החיים באמת.
לסיכום- אני מאושרת בצורה משונה, אבל מה זה משנה. לפחות מרוח לי חיוך מטופש ואדום כשאני רואה אנשים חדשים (קורה די הרבה לאחרונה).
| |
וכולם תמיד אומרים שאני קיטשית
לפתע כשהסתכלתי סביבי ראיתי שיש
המון נעליים כמו שלי רצות במגרש, והמון מוזיקה שאני אוהבת מהמהמת מאזניות
יקרות שאני יכולה רק לחלום עליהן. ולפתע המון מסרגות מקשקשות דרך צמר
בגוונים של עשן. ולכולם והכל יש ריח של סיגריות, והקעקועים שרציתי שיהיו
שלי תופסים מקום על גופים אחרים. לפתע בדים ותמונות וחלומות ולימונדה ורודה
ופילים ועדן חלון ותיבות דואר על עצים ודלתות ישנות ובגדים של סבתא וסבא
ושעונים וספות אדומות וצבעי שמן וסוודרים גדולים ומעילים מיוחדים וצבעים
וחלל וכוכבים ולקים שהם לא ורודים וינשופים ושפמים ודבסטפ ומוזיקה משנות
ה20 ומשנות ה60 וה70 ותלתלים ומעגלי רוח ולחמניות קטנות שאופים לבד ומשבצות
קטנות אדומות לבנות על סינרים ומפות,ועטים דקים ומסגרות יפות ודברים מעץ
ויערות ו- פתאום מה שאהבתי לבד, אני חולקת עם עולם שלם. פתאום מכנים אותי
"מיינסטרים" ולא "מיוחדת". פתאום אני כמו כולם, ואני לא בטוחה כמה אהבה יש
לי לזה...
| |
משחק
הכל משחק. אני הרי יודעת שעוד כמה חודשים, או שבועות, או ימים- האופוריה בבית תתפוצץ ושוב אהיה על סף פנימיה, האלכוהול יהווה חלק קריטי מהדם שלי וזה יזרום לאורך כף ידי מפעם לפעם.
זה הכל משחק אם אני יודעת שעוד מעט אני שוב ארצה למות, ושוב יימאס עליי הכל.
וזה משחק אם החברים שלי לא באמת חברים שלי כי כשאצתרך אותם הם לא יהיו שם. זה גם משחק שאנשים מדברים איתי- כי הם לא עושים את זה מרצון לדבר אתי אלא מרצון לדבר עם מישהו וכשיהיה מישהו יותר סוואג פנוי אליהם הם יפנו עורף- ואישבר כי רציתי שיאהבו אותי.
זה הכל משחק כי עוד מעט אני ארצה שוב למות, והדם יזרום על כף ידי ורק הוא יהיה חם אליי, כי כולם יפחדו ויברחו.
גם כל הבחורות שמשחקות לרגליי הפסל השחור יפחדו, כי הן לא מכירות את זה כשזה עמוק וכואב ואמיתי.
לא נורא, אולי הפעם באמת אמות
| |
אמא שלי לא תמות אף פעם
פשוט כי אין לי מושג איך אני אסתדר בלעדיה בעולם הזה שהוא לפעמים רשע קצת ולפעמים סתם מבלבל.
| |
בעע
הראש שלי ריק ויש לי המון מה להגיד ואני לא רוצה ואין לי כוח.
אז אני הולכת לי לאטי בשביל לשומקום בתקווה ששיקרו לי ויש משהו מעניין בסוף, כמו חדי קרן או עננים מתוקים או גשם של צחוק.
| |
*בת דודה שלי, הבת 2 וחצי* "אמא שלי, יפה שלי, מתוקית. את נוררא נחמדה. אני יכולה את האייפד?"
הייתה קצת התלבטות אם לחגוג יומצמאות עם המשפחה או החברים. זו דילמה שאני מאמינה שיש כמה וכמה שחולקים אותה אתי. בחרתי משפחה, כי את הערב העברתי עם חברים וכי..משפחה זו בכל זאת משפחה, לא משנה איזה חרא אתה עובר אתם.
והיה כל כך כיף!!
בני ובנות הדודים והדודות שלי מקסימים אחת אחד. כל הסבים הסבתות, הדודים הדודות גיסים גיסות וכו'- אני אוהבת את המשפחה שלי עם כל הלב. אני אוהבת שאני מגיעה וכולם מוציאים מצלמות "דוגמנית! איך מהגנים האלה-מצביעים על סבא-יצא דבר כזה-מצביעים עליי-?. אני אוהבת שבזמן הארוחה כולם משחקים שריידס ומשחק השירים ו"החיות המופלאות", ושכשהארוחה מסתיימת כולם שוכבים על הספות בסלון ומתלוננים ש"מי האידיוט שמבשל טוב כלכך?? איך נשחק "סרדינים" כשאנחנו לא מסוגלים לזוז..?" ואז קובעים לחדר כושר מחר ב10:30.
נפלא בעיניי שאנשים מבוגרים לא מחזיקים מעצמם יותר מדי בשביל לשחק ומוצאים הנאה ב"תופסת הפחדות" שכונתי. אין הרבה משפחות כאלה.
אח של אמא הגיע ארצה לפני 3 שבועות, וביום שישי הם עוזבים. הוא, אשתו וארבעת הילדים המקסימים שלהם. אני כל כך אתגעגע אליהם..כמה נחמד לחגוג למדינה 65 שנה עם חומוס פתות ופלאפל הום-מייד, עם כל המשפחה צועקת בגינה וברחוב "אחת, שתיים, שלוש עדן!!!" ואז זו צועקת בתסכול "אבל דגרת..!" בלי באמת להתכוון
משפחתי היקרה,
אין אהובה מכם. אני מודה לכם על היום, נעמתם לי מאוד והסחתם את דעתי ממחשבות היומיום הכבדות והמעיקות, מהחברים, מקטן, מהלימודים. היה חופש נהדר!
יום הולדת שמח ישראל! עד 120 ועוד ועוד ועוד.
| |
מי פצע את בנות שכבה ט'?
יש משהו מרגיע בדרך בה מילים מתחברות. קולעות קווי משמעות משולשים שמשתלבים בצורה יפה ומציפים יצורים דו רגליים שכמונו ברגש שלא עוזב, לא מרפה. מלטף בתענוג רעב, כי אנחנו הדלק שלו. ולולא היינו אנו, מה היה אז רגש, פרט לשלולית קטנה מתערבלת של כלום.
הדרך בה הביטה בי כחולת העיניים הזו כשישבנו היום במה שנקרא, משום מה, "בית המקדש"- אותה אני לא מצליחה לפרש. פירשתי את הקיא הנשפך ממנה דרך העייפות השחורה מתחת לעיניים. פירשתי את העצב מהכתפיים השמוטות. אך את מה שחשבה כשסיפרתי לה את עצמי, בכנות טהורה, מפחידה, אמיתית ומזעזעת- זאת לא הצלחתי להבין.
אני קצת שמחה שלא הבנתי. שלא חדרתי לראשה וחשבתי אתה. הנחתי לה לשמור על פרטיותה. כמו שלא קראתי לה את הבלוג כמו כל השאר. אני לא מבינה את החוצפה הזו. אנשים מרשים לעצמם להיכנס להכי בפנים של אנשים, לקרוא אותם כאילו היו ספר. לספר לחברים ולגלגל שמועות. אבל זה הבפנים שלהן! אני רוצה לצעוק. כל בנות השכבה האלה חשופות עכשיו לעולם על כל פשעי מחשבותיהן ורגשותיהן. על שום מה? על שום שלא היה מישהו רגיש מספיק כדי לחנכן להזהר.
| |
חיוני
אמא ואבא מניקים אותנו מהיוולדנו מעט חיוניות והמון חוסר סדר ועניין, בעיות נפשיות, פיזיות, והרס.
עולם יקר, למה אנשים שמחבקים עצים הפכו מושא ללעג כשבעצם הם הזרם באדם ששומר עלינו ומסית אותנו נגד ההרס בנו? יש בינינו שצוחקים כשהם עוברים לידם כי הם לא לובשים מכנסיים צמודים, לא מעוותים את השיערות שלהם ולא מריחים כמו כימיקלים.
אני לא אומרת שכולנו צריכים להיות היפים, אבל אני כן חושבת שרובנו צריכים לאמץ תכונות אנושיות. כל יום דבר או שניים, כי כשאני מסתכלת על פחי זבל גדושים שאריות של מותרות ואובססיות אני לא יכולה אלא לתהות אם ישאר מקום בעולם בו לא נריח את צחנת הזבל שלנו.
| |
לא זונה של אף אחד
כולנו ילדים קטנים ודפוקים. צעירים מאתנו מתנשאים מעלינו ומבוגרים מאתנו גם.
- אני לא יכולה כבר לשמוע את המורים שלי מגחכים כשאני מדברת, ולא יכולה לראות את גלגולי העיניים. כל השנה אני קורעת את התחת כדי להראות למורים המסכנים שלא כולם שמים עליהם זין. שיש עוד תלמידים שמעריכים את העבודה שלהם ואת ההשקעה. ולמרות הכל, הנה סיפור קצר שקרה לי היום:
המחזור שלי מאחר כבר בשבוע כמעט, ואני מודאגת. זו לא הפעם הראשונה שזה קורה, ולכן החלטתי לסדר עניינים. התקשרתי לגיניקולוג וניסיתי לקבוע תור. המזכירה החביבה אמרה שבחודשיים הקרובים אין מקום פנוי, אבל אם יהיה ביטול היא תודיע. כשעתיים אח"כ היא התקשרה, והודיעה על ביטול מחר ב8 וחצי בבוקר, ואמרתי לה שאקח אותו, אפילו שידעתי שיש לי מבחן באזרחות באותה השעה. פשוט יותר חשוב לי לוודא שלא אלד בטעות בגיל 16 מאשר המגן בבגרות. שלחתי למורה שלי סמס בו כתוב שלא אוכל להגיע למבחן בגלל בדיקה רפואית חשובה ושאלתי מתי אוכל לעשות את המבחן (הצעתי בשעתיים הבאות ביום). בתשובה היא כתבה שאין מועד נוסף. שאלתי אותה מה לעשות והסברתי שאין לי ממש ברירה וזה חשוב, והיא ענתה: ידעת על התור לרופא הרבה לפני היום והיית יכולה לקבוע תאריך אחר"- זאת על אף שאמרתי לה שקבעתי את התור היום ושאין תאריך אחר פנוי בחודשיים הקרובים. אז היא שלחה הודעה נוספת, ילדותית בצורה מגוחכת: אין לי אפשרות. התרעתי ואמרתי את זה בכתה הרבה. אולי היית שומעת אם היית נמצאת בשיעורים.."- נעדרתי משני שיעורים.כשביקשתי לשבת אתה להסביר לה מדוע היא אמרה: שבי אתי בשעה רביעית. אמרתי שזה לא מתאים, יש לי שיעור הסטוריה באותה השעה והבגרות מתקרבת כך שאני לא יכולה לפספס חומר שאין לי זמן להשלים. תשובתה: תיאלצי לבחור אם את רוצה להיכשל בהסטוריה או באזרחות אם כך.
אני לא יכולה לסבול את גישת המורים. הם מתלוננים על חוסר הקשבה, על זלזול. למה אתם מצפים? כשתלמיד ניגש אליכם לעזרה אתם מגיבים כילדים. מתייחסים אלינו כאל בובות- שבו. תלמדו. תכינו שיעורי בית. תוותרו על עבודה, על חברים, על משפחה, על מקצועות אחרים- העיקר תעברו את בחינת הבגרות במקצוע שהיא\הוא מלמדת\ת.
אני מרגישה שבגלל שלפעמים יש לי ריח של סיגריות וחברים שלי שותים הערך שלי יורד בעיניי כל הסובבים אותי. יודעים מה?? תפסיקו לשפוט! אתם לא צריכים להיות חברים שלי, אלא פשוט להעביר אותי את התיכון, לפעמים לשאול לשלומי ולדאוג שבית הספר מוגן (עלינו זורקים אבנים, מאוננים, זורקים קללות ושריקות מהרחוב. בכתה המקבילה יושב ילד שאנס חברה קרובה שלי-היא עכשיו מאושפזת במכון פסיכיאטרי- בית הספר יודע ולא עושה כלום.שנה שעברה הייתה לי הידרדרות בגלל שהאקס היקר שלי שלח רוסים לתחנת האוטובוס שלי שיכו אותי וכשהגעתי לביה"ס איש לא שאל מדוע כולי חבלות וסימנים כחולים. נורא מוגן!). איך להגיד את זה בעדינות? אתם חבורה שלי זונות. חלשים וטפשים, וללא כל יכולת לנהל בית ספר תיכון.
מביטים בי מלמעלה? -
אני אומרת זין, מדליקה סיגריה ונושפת להם בפנים.
שימותו כולם, נמאס לי למצוץ. אני לא הזונה של אפחד, גם אם מתחשק לי לבוש מכנס קצר וחזייה יפה.
| |
קנאית
ואוהבת אנשים שמאמינים בחדי-קרן ובקשתות עשויות מקסם פיות וכריות ממולאות מרשמלו. אני אוהבת את הסרט פיטר פן כי הוא נהדר. אני אוהבת כשיש רוח חזקה שמרגישה כאילו היא תקח אותי למקומות רחוקים וירוקים עם שמיים תכלת ועננים עננים עננים.
| |
|  כינוי:
Professional Dreamer מין: נקבה תמונה |
בבלוג זה
בכל הבלוגים
