|
קטעים בקטגוריה: .
לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .
כאן אתם יכולים לחפש אותי בפנסיה......(אני צילמתי)
לא עברה שנה! לא יכול להיות או בצרפתית אימפסיבלה. רק אתמול נכנסתי למשבר גיל 40, ועכשיו כבר 42? איפה נעלמו להן שנתיים ימים? שנתיים לעזאזל, שנתיים שלמות!! זה רק עוד 8 שנים למספר שאני בקושי יכול לנשום מלחשוב עליו, בטח שלא לחשוב, ותסלחו לי או שלא, כל אלו שכבר הגיעו אליו. קשה לי עם זה. זה לא מצחיק המשבר הזה של גיל 40, ואף אחד לא טורח לספר לי מתי הוא עובר. אני מתפתח מאוחר, בהכל כולל הכל. לפני חודש, קצת פחות, סופסוף עשיתי שני קעקועים. עשרים שנה בערך רק לנקות את הפחד מהמחט הדוקרת, ובתוכם אולי חמש שנים של התלבטות מה לקעקע. אז קעקעתי, אחד קטן על היד מעל המרפק והשני על הגב. גדול יותר. חצי שעה של עבודה. נשאר לי פירסינג עד גיל 43 ואופנוע כבד עד גיל 44.
אבא שלי הסביר לי הבוקר כי רק היום הוא קלט כמה שהוא זקן. אבל זה אבא, הוא תמיד זקן, כל גיל שלו תמיד נשמע לי זקן כזה שאני לעולם לא אגיע אליו. אלוהים, מה אומר עלי הבן שלי?! בעיניו אני פאקינג זקן בן 42. לא שינוי כזה גדול מגיל 41, ואני לא מוצא הצהרה מיוחדת בגיל 42, למרות התחושות שעברה שנה, זה בדיוק אותו הדבר. ויש לי בן בכור בן 12, שבשנה הבאה כבר עובר את מרבית המשפחה בגובהו, ובעוד שנתיים יעבור אותי. זה לא יכול להיות. לצידו יש לי שתי בנות, שאחת גדלה להיות קלולס ורודה ומפונקת, עם אבוש ואבאל'ה, ומכינה את הקרקע יופי לכל מיני "תקנה לי, ואני רוצה".
האירוע המכונן המשפחתי שלי של השנה האחרונה קשור בדנקנר, זה שקיצץ את החובות שלו, ומוכר את הווילה בפיתוח. קרוב לשנה, סיימנו לממן את תעשיית החיתולים שלו, הקטנה נגמלה. לעולמי עד, אני לא מחליף יותר חיתולים לתינוקות שלי, אין לי יותר תינוקות, ועם כל המוצי פוצי – איזה חמודים – נו תעשה עוד אחד, אני אומר לכל מי שטורח לעצבן אותי, לא יהיה עוד אחד. נסגר, תם. נגמר. סוף. זהו זה. לאחיות שלי יהיו חמודים, ואז אני אראה אותן מחליפות חיתולים. אולי אפילו לחברים שלי, שיביאו עוד מאה. אני לא. תפקידי בתחום הילודה בארץ הסתיים, הוספתי שלושה מפוארים ונפלאים לעם הנכחד שלנו. אם האחת רוצה, שתעשה, אני לא מגדל.
אין פשוט מזה, לא מחליף עוד חיתולים, תקנאו. אין יותר בקבוקי מטרנה, תקנאו. לא צריך להלביש חם עם עוד שכבה, תקנאו. וזה בקטנה. ממש בקטנה, על השינה אני לא מדבר, מעולם לא הפריע לי לקום בלילה לילדים, עדיין קם לבדוק אותם. תקנאו באמת כי הקטנה שלי כבר קמה לבדה בבוקר, בלי אבא תביא לי, ומסתדרת מצוין לבדה ועם השניים המבוגרים ממנה. נפשית, היא זו הבוגרת. שבתות, חברים יקרים, שבתות. לא צריך לקום מוקדם! עכשיו תקנאו. ושיהיה ברור, אם לא היה ברור, אל תגידו לי אתה עוד תתגעגע. אני מבטיח שלא, מתחייב, מוכן לשים ערבות כספית.
שנה קשה עברו על כוחותיי. קשה מאוד. אין טעם לספר הכל, או להיכנס למרה שחורה ודי ענקית. אני אבחר לראות בשנה הזו את החלקים הטובים יותר שהיו נחלתה, נחלתי, אפילו שהיו קטנים ומזעריים. אל דאגה, הכל בסדר בריאותית. בעדה שלנו, של הפולנים, אוטומטית חושבים על מחלות כשאומרים להם "המצב לא משהו, אפילו קשה". זו הייתה השנה שבה ניקיתי מעצמי את כל מה שהיה רע כעובד בתעשיית ההי טק, עבד של התעשייה מתאר את זה נכון יותר. זה לא היה קל, עדיין לא נגמר, בעוד יומיים למעשה זה ייגמר, והכל יחזור למסלולו החדש והנכון, אבל מצד שני זו הייתה ללא ספק שנה ארוכה מאוד של התעללות נפשית באופן עצמוני בי, בעצמי, בטוח שגם באחת והיחידה שבזכותה אני עדיין שומר על שפיות.
שנה של יציאה לעצמאות אישית אחרי פיקוס ארוך מאוד לכיוונים נכונים וחדשים, לי, לאן אני רוצה להגיע, למי שאני רוצה להיות, למה שאני מסוגל באמת. שוב פעם, אני מתפתח מאוחר מדי, אבל לפחות עם ניסיון. לא הייתי מסוגל לעשות לפני עשור את מה שאני מסוגל לעשות היום, אין כאן ספק קל שבקלים. לא יודע למה, כנראה חלק מהקארמה, כאשר משהו אחד קורה לטובה, כל האחרים מתכנסים לאותה סינגולריות קוסמית וגם הם מגיעים למיצוי הנכון שלהם בסמיכות מדהימה, אפילו באותו היום. למה זה אפעם לא מגיע ברצף, נניח כל רבעון משהו חדש וטוב? היה יכול להחליק את החיים בנוחות מושלמת...
המטרה עברה שלב, קפיצת מדרגה. פנסיה בגיל 45, אבל כזו שאפילו אלופים פורשי צה"ל יכולים לחלום עליה. הרגע המזכך הזה שאני חולם עליו כבר שנים עם רעיונות בלתי ממומשים, מתחיל ממש מחרתיים. אני יכול רק לאחל לעצמי שהכל יתגשם ביחס הפוך ונוסק לקושי שעברתי עד שזה נולד. זה הכל, הגיע הזמן לראות ברכה בעמל, לעשות וי גדול בסעיף "הגשמתי". על המיזם הזה עוד תשמעו בקרוב.
אתם לגמרי יכולים להיות שותפים באיחולים שלי לעצמי – הגשמה אישית ושקט נפשי. כל השאר יגיע. יומולדת שמח, ונתראה בשנה הבאה בגיל 41!!!
גם אופציה לפנסיה
*****
היום יומולדת.
| |
דוחפת לי רגליים קפואות....
לא. אסור לך. לא רוצה. לא מתאים לי. תתחממי קודם, איך שבא לך, עם מה שבא לך. חום נוטף, חום חם, לוהט. שישרוף לי, לא כמו תרגיל השמש המפציעה באמצע החורף בניו יורק עם מינוס שלושים בחוץ. חום שגורם לך להזיע. כזה חום. חבל"ז של החיים. פשוט ל-א בא' רבתי. לא זה לא. איייייייייההה !!!! את לא נורמלית!!! למה ??????!! למה בלי להודיע מראש $?@#$#@!!
זה נושא קשה וכאוב. אני משתף את סודותינו הכמוסים ביותר, כאן, ועכשיו, אז אנא מכם, תתחשבו עם רגישות. אני לא יודע כמה גברים חווים את הבעיה שאני עומד לתאר כאן, האישו המיוחד הזה, אבל אני מודיע עכשיו קבל עם ועדה, זה נושא בוער. תרתי משמע. אם יש סיבה אחת אמיתית להתעצבן ברמת על, אשר עליה אני מסוגל לסלוח רק אחרי הרבה "סליחות" שלה, זוהי. זו הסיבה בגללה אני מוכן לשים את נפשי בכפי, לחלוטין להסתכן בחיי, ולזרוק את שתחייה מהמיטה, ישר לסלון, אפילו, אני אומר ללא כל פחד, לזרוק מצידי מהבית (טוב, נסחפתי עם האין פחד). אני מדבר על השימוש בווהבוס שלי ("ביצים", האמת הפשוטה והלא רפואית), כתנור חימום קבוע לכפות הרגליים שלה ב-כ-ל ימות השנה, בעיקר בחורף. בעיקר. זה תמיד מתחיל עם "רק לרגע". לא רוצה. "נו, מ'כפת לך". לא רו-צה. "רק את הקצה, שתי דקות. רק שתי דקות. נו, עד שאני אתחמם". ל-א רוצה. "את האצבעות ברגליים ודי". לאא, ררוצה.
מכיר את התרגיל הזה כבר שנים. "שתי דקות" הופכות לכווית קור כחולה ושיתוק זמני של הירכיים הפנימיות שלי, הס מלהזכיר את האיברים הרגישים יותר, במעלה הירכיים. נשים חושבות שאלו האיברים האחראים על מרכז החשיבה, קרי המוח האמיתי בגוף הגבר. לא רוצה, לללא רוצה. לאאא רוצההה. לא זה לא. "אתה תמיד חם! איך אתה כזה חם מתחת לפוך ואני לא? למה הרגליים שלך תמיד חמות וגם הידיים?! זה לא פייר. תשפשף לי גם את הידיים...נו!?" ככה זה. לא יודע למה. אולי בגלל שאני יישן ערום אז אני מתחמם יותר מפיג'מה פלנל משוריינת, דבל פיצ'ר? תנסי. נראה אם יצליח :-D
"נו, אתה רע אלי. קרררררררר לייייי". טוב, נשברתי כרגיל, רק שתי דקות ואת לא יכולה להעלות את כפות רגליך הקפואות במעלה הירכיים שלי אל עבר התכשיטים! אהה, ורק את קצות הכפות, רק. בטח שלא את שקע הפלטפוס. "בסדר", היא. אני "למה בלי להודיע מראש $?@#$#@!! קלפטע!!".
כפות הרגליים נדבקות לי במלואן לווהבוס. אני לא יכול לתאר לכן את תחושת הקור האנטארקטי שזורם מכפות רגליה בכינון ישיר תוך כדי הדבקה, הצמדה, חיכוך ושיפשוף מכוון היטב לשמחת החיים שלי. זו עוצמת כאב של כוויה של 200 מעלות רק מינוס. לא מגיע לי! לא מבין את ההנאה שלה לעשות לי את זה. מה רע בגרביים?! שתי זוגות, מחוממות עם בטריות, ובטריות לא חסר. למה לשאוב ממני את החום? זה במילא לא מחמם לה את הרגליים, ושנייה אחרי שהחום שלי אוזל, גם אצלה זה כבר מתקרר. אין לי כור היתוך גרעיני-פנימי לייצור חום בהספק נדרש גם לכפות הרגליים שלה. אני מוגבל.
יצא המרצע מן השק. גיליתם. אני אוהב לישון ערום. זה הסוד שלי לשינה ארוכה ועמוקה. אם לא ניסיתם, אל תפסלו על הסף, אני ממליץ בחום, גם בקור. מגע הסדינים וזה, נו, הזה שעוטף את השמיכה בחורף, שאני לא יודע לשים, אז הזה נעים מאוד למגע על הגוף. אפילו קצת מחרמן לישון ככה. זה כיף של סוף היום, וגם שישי בצהריים. הרבה יותר פשוט אם פתאום יש חשק, הדדי. קיץ או חורף, זה תמיד כיף. אני לא מבין למה נשים בכלל לא חושבות שזה כיף. לנו בטוח יהיה כיף אם הזוגה תנסה כמונו. למה להתעטף כאגרול בפוך נוצות תפוח ופלאפי כל ימות השנה?!
תמיד קר לנשים. תמיד. "חוסר ברזל". כן בטח, תאכלו סטייקים ארבע פעמים בשבוע ואין חוסר בברזל. זה רק גנטי. היו הייתה פעם אישה, האמא של ארבעת האימהות, והיה לה קר. כל כך קר, עד שהנדנודים שלה לאלוהים, נצרבו בגנים שלה, ועכשיו לכל הנשים בעולם קר. קר להם בעבודה. נסו להוריד את החום הכללי, מרותח לנעים, וישר כולן צועקות על האומלל שנשען ליד הקיר עם השעון של המזגן. אין אישה שאין לה בעבודה "סריג" זרוק או תלוי ברישול אופנתי, על משענת הגב של הכיסא. 365 ימים הסריג (הסריד שזה סריג+שריד ליתר דיוק, איזו שנינות לשונית), נמצא על הכיסא, ויוצא לעבודתו רק כשמישהו הפעיל את המזגן, ללא קשר אם חם או קר. זה אוטומטי. נשים עם סריגים בקיץ, אלו נשים שעובדות במשרד עם הרבה גברים שחם להם. פתיחת חלון בחורף, לאוורור, זה למעשה חראקירי שמבוצע בך ע"י נשים עצבניות. אתה בכלל מבקש שיעזרו לך להתאבד. רק נשים לוקחות משהו לשים על הכתפיים, בערב קיץ לוהט, כי אולי "יהיה קר בערב".מישהו הזכיר מזגן באוטו? "תוריד, כבר קר". אני לא יכול, מזיע לי בגב. "תוריד כי קר לי. תוריד". לא רוצה, אני נוהג. "אני פותחת חלון וזהו!". אבל אז המזגן יברח מהאוטו!!, אני. הפסדתי. שתחייה נוסעת בקיץ עם מזגן וחלון פתוח. התרגלתי.
למה נשים לא יכולות לאגור את חום הקיץ הלוהט שהתברכנו בו, כמעט כל השנה, בשביל תקופות קרירות יותר, ממש כמו דובים עם שומנים, לקראת תרדמת החורף שלהם?! שהיא תחמם אותי לשם שינוי!
 - מה רע ככה?
הפרק הבא
הפרק הקודם
| |
הגענו למצוות. יום נישואים מאושר לנו
לא היה קל להגיע ליום הזה. רכבת הרים זה קטן עלינו. עליות קשות, מורדות מטורפים במהירות מחשיכת עיניים, בסיבובים, והנה עפים החוצה, אבנים בדרך, משקל הולך וגדל (נו, שלי, רק שלי, תרגיעו, היא סוכית בלונדינית כזו שמסובבים אחריה את הראש)לקטע המלא...
| |
|
בבלוג זה
בכל הבלוגים
