אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

כשאני חושבת על זה שזו עלולה להיות אחת מן הפעמים האחרונות שאני אכתוב כאן המוח שלי מסרב להבין את זה.
אני לא מצליחה לעכל את העובדה שבאמת יש מצב שהמקום הזה כבר לא יהיה קיים יותר.

אני כאן כבר שנתיים וכמעט שלושה חודשים, עם אותו בלוג אהוב שפתחתי אז כשהייתי בת 16 כשקיבלתי את הלפטופ הקטן שלי.

מאז, לא הצלחתי לעזוב. היו תקופות שהתמדתי להיכנס והכתיבה זרמה וההשראה נחתה עליי כמו מטר של כוכבים והיו תקופות שפחות, אבל לא איחרתי לחזור בסופו של דבר.

גם כשלא כתבתי, המקום הזה, הפינה הקטנה שלי כאן בין עוד אלפי פינות עלתה לי תמיד במחשבות,

איך אמלא אותה הפעם? התרגשתי למלא אותה בכל פעם מחדש.

והמקום הנפלא הזה נתן לכתיבה שלי משמעות מיוחדת, אחרת, הוא נותן לי אפשרות לראות את המילים שלי באור אחר.

תמיד נהנתי להסתכל אחורה בקטעים הישנים וזה מדהים בעיניי לראות תקופה של שנתיים, וכמה את משתנה וצומחת בזמן הזה ושוב לקרוא את כל החוויות וגם את הרגעים הקשים זה דבר מבורך, זה הארכיון הפרטי שלי ושל עוד רבים אחרים חשובים ונהדרים.

את הפרוייקט גמר שלי באומנות עשיתי בהשראת הכתיבה שלי כאן שכמו שהזכרתי הפכה למיוחדת ומשמעותית עבורי בשנתיים האלו.

מדהים ומעניין להיכנס לכאן בכל פעם מחדש ולהיתקל בעוד ועוד עולמות שונים, מיוחדים ומגוונים, והכרתי כאן אנשים באמת מדהימים, וקיבלתי תגובות כל כך תומכות, אמיתיות מעומק הלב ומחמאות ואני יודעת שלא הייתי מקבלת דבר כזה במקום אחר, ועוד מאנשים שמעולם לא פגשתי, הדבר הזה הוא כל כך עוצמתי ומחזק.
אני שמחה להיות חלק מהקהילה הזו ותמיד קיוויתי והבטחתי לעצמי להישאר כאן עוד שנים ארוכות, לא תיארתי לעצמי שיכול לקרות כזה מצב מכיוון שמשום מה המקום הזה היה נראה לי כל כך בטוח ומבטיח.

ואני רואה המון בלוגרים שמתחילים לכתוב מעין נאומי פרידה ואני חוושבת האם גם אני כותבת עכשיו סוג של נאום פרידה?

כולי תקווה שלא,

כי כמו שכולם אומרים, כך גם אני מרגישה- המקום הזה הוא כמו בית חם, זה המקום שאף פעם אינו בורח, ואף פעם אינו משתנה, תמיד תוכל לחזור אליו והוא יקבל אותך אליו בברכה בלי לשאול למה ומדוע.

כשאני יודעת שיש לי את הפינה שלי כאן זה נותן לי חוזק מסויים שאין לי דרך להסביר, זה מסב לי אושר לבוא לכאן ולבטא את כל סוגי החוויות שלי במילים, זה מסב אושר רב יותר לדעת שמישהו קורא את זה גם אם לא מגיב, וכשמישהו מגיב זה עוד יותר מדהים.

וזה בכלל לא דומה לכתיבה שיגרתית במחברת. לא שאני מזלזלת בדרך הישנה והטובה חס וחלילה, אני יוצרת גם דרכה! אבל במקום הזה יש משהו שהמחברת לעולם לא תיתן לי, יש כאן את תחושת השייכות הנפלאה הזו שאני מפחדת לאבד.

אני לא חושבת שמקום אחר ישיג לי או לכולנו את התחושה הזו.

אי אפשר לאיים על אלפי אנשים בצורה כזו אכזרית, בסופו של יום רוב האנשים שכותבים כאן נקשרו למקום הזה בנפש שלהם וזה מקום מיוחד בשבילם, ואי אפשר לאיים עליהם שאולי ייקחו מהם דבר שכל כך חשוב להם בחיים שלהם, שממלא להם חלק כל כך גדול בנשמה ונותן להם סיפוק אדיר.

אני לא מסוגלת לחשוב על זה שמישהו רוצה למחוק את כל התיעודים המיוחדים שיש כאן, כולל התיעודים שלי. לא מסוגלת לחשוב על הקהילה הענקית הזו מפורקת וכל אחד פתאום הוא שבר קטן ובודד בלי אפשרות להתאחד, בלי אפשרות לחזור.

כבר הצטלמתם לפרוייקט שיזמה שרון?

אם לא, אל תאחרו לעשות זאת!

אולי נצליח להשפיע

מלאה בתקווה

ורק אהבה לכולם,

אליסיה

הנערה באדום