הלכנו כמו כל שנה לאותו המקום, אותם הקברים מונחים שם כבר שנים ונראה שזה המקום היחיד שהזמן לא סוחף אותו לשום מקום.
רק עונות השנה המתחלפות משנות את התפאורה אבל הכל נשאר כשהיה במשך שנה ועוד שנה ועוד,
וזה המקום היחיד שהזמן מוסיף אליו ולא לוקח, זה נראה כמו אוסף יוצא דופן ולא מהעולם הזה, ואפילו הכל נראה שם תמים ואפשר לטעות ולחשוב שהם נאספו לשם מבחירה.
בחורף הקברים בטח עירומים ובודדים, אני רק משערת כי מעולם לא הייתי שם בחורף, וכשבא האביב הוא מלטף אותם בנגיעתו הענוגה. ליד אחד הקברים צמח עץ ועליו המון תפוזים ננסיים כתומים ויפים. הדשא צמח והפרחים על הקברים פרחו, דבורים ופרפרים מעופפים להם בשקט, מודעים או שאינם מודעים למקום שבו הם נמצאים.
אנחנו כל כך דינמיים, משתנים, רצים ושם הכל דומם, יש שם משהו שנעצר מזמן אבל טוב לו, הוא שלו. כך שמעתי, מי שהולך אינו רוצה לחזור,
זה גורם לי לתהות עד כמה המקום שאנו נמצאים בו הוא המקום האמיתי, זה אולי מה שאנו חשים, אבל אני חושבת שאנו נמצאים בתחנת ביניים וזה הכל.
גד וציפורה נרצחו באביב המושלם והטוב שהפך למרחץ של דמים.
סבתא נפטרה בקיץ, היא קבורה בהר הגבוה בכניסה לירושלים- הר המנוחות. כשאני מסתכלת עליו, על המוני הקברים אני חושבת עליה ועוד מחשבה מידיית שעולה לי בראש היא שבמקום שיש מוות יש חיים, ואת זה אמרתי כבר.
סבא נפטר בחורף, ומעולם לא הייתי בקבר שלו.
רותי נפטרה ממש בתחילת האביב, והאביב הזה ניפץ את כל החלומות היפים.
ועדיין יש לי תקווה, אני מצליחה לבטוח באביב הזה ולפתוח לו את דלת ביתי בברכה.
קשה לתפוס שבן אדם באמת 'הסתלק' מן העולם הזה, שהדמות שלו לא נושמת יותר, לא מתהלכת, מדברת וצוחקת וכל מה שהיה, כל מה שהשיג נעלם ברגע אחד, מה שווה כל מה שאנו עושים כאן? מישהו בסוף זוכר לנו את כל מה שעשינו רק כשאנחנו הולכים.
כל פעם שאני נכנסת או יוצאת מהשכונה אני מסתכלת על ההר הירוק, על עצי הזית שלידו, החשק לטייל באזור ולטפס על ההר רק גובר וגובר מיום ליום במיוחד כשהוא נעשה כל כך פורח, ואני מפחדת שזה יישאר רק בגדר "חלום" ואני אפסיד את ההזדמנות והחורף יגיח לו לאט שוב וההר כבר לא יהיה ירוק, רק חום.
חשבתי לעצמי למה אני לא טורחת לעשות שום צעד לעבר המקום הנפלא הזה, שאף אחד חוץ מבן אדם אחד ומיוחד שמאוד אוהב לטייל והרועים הערבים לא מגיע אליו.
זאת טיפשות גדולה בעיניי, אולי מחר אני לא אהיה כאן יותר כדי לעשות את כל מה שאני אוהבת.
אתה זוכר שפעם אמרתי לך שאני מרגישה שלא נועדתי למות?
אמרתי לך שאני מרגישה שהעולם הזה נברא במיוחד בשבילי, אז למה שאעזוב אותו יום אחד?
משום מה אני לא מצליחה להשלים עם העובדה שיום אחד אהיה חייבת ללכת ממנו ולהיפרד מכל הדברים שאני כל כך אוהבת בו.
חשבת על זה פעם?
להיפרד מהשמיים, מהעננים, השמש, הירח והכוכבים! להיפרד מהים.. מהפרחים, הציפורים ועוד ועוד ועוד
אני צריכה לנסות להבין שלא קיבלתי אותם לנצח, שום דבר כאן לא קיבלתי לנצח, לא את הנעורים וגם לא את אהוביי, למרות שהכל נראה ניצחי כי אנחנו נולדנו לכל הדברים האלה, אנו רגילים אליהם- אנו רגילים שיש שמש שזורחת ומאירה כל בוקר וירח שמגיע לבקר בלילות וכוכב מנחם ופרחים בצד הדרך ופרפר של אביב, אנו רגילים ואסור להתרגל לכל הדברים האלו, זו הסכנה בכך שהם ניצחיים, זה גורם לנו לשכוח להודות עליהם.
תדמיין רק יום אחד בלי כל אלה, נדמה לי שהייתי בוכה, זה בטח יהיה כמו לאבד אותך, שאתה כל הדברים הנפלאים האלו.
בוא נלך להר הירוק.
כשאני וארין היינו בדרך לעיר העתיקה כדי לנחם את המשפחה של רותי היינו ליד הכותל בתחילת הדרך ועצרנו להשקיף על איזה מקום, ובקדמה צמחו פרחים אדומים. ואז ארין אמרה שהפרחים האלה הם כנראה נשמות של אנשים מאוד צדיקים, כי הם צמחו במקום כל כך קדוש.
כל הדרך בקו 1 הארור הסתכלתי על ירושלים המדהימה שלי ואמרתי לארין כמה אני אוהבת את ירושלים, כמה אני אוהבת אותה אין עוד כמוה בעולם.
אתה יודע שאני לעולם לא אוכל לעזוב אותה אז אל תעלה את זה לעולם אפילו כאפשרות.
סבתא באה לשבת, כבר אמרתי לך שאין סיכוי שאני באה אלייך שוב. אם אתה רוצה אתה תמיד יכול לבוא אליי.
ואני מתגעגעת אלייך, אני אפילו לא מנסה להתקשר אלייך אני מחכה לך, יודעת בערך מתי אתה אמור להתקשר ובודקת שהטלפון לידי.
מספיק לי הזמן שאנחנו מדברים אבל אני תמיד רוצה יותר, כל היום אני חושבת כמה בא לי לספר לך את זה ואת זה ואת זה וכשאתה מתקשר אני שוכחת בכלל מה רציתי להגיד.
אני אהיה עצובה מאוד להיפרד מכל הדברים שאני אוהבת כאן. זה אומר שיום אחד אני אצטרך להיפרד גם ממך או שאתה ממני,
ואולי לא המוות יפריד בינינו. אולי עדיף שזה יהיה משהו אחר אם כן כדי שאני לפחות אדע שאתה נמצא איפשהו בעולם הזה.
ולמה אני מדברת ככה בכלל?
עזוב, תשכח מכל זה.
נשיקות,
הנערה באדום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
