אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

מה שמתחולל בחוץ נראה כאביב אבל הוא נדמה לי כאביב מוזר שכזה, מעט הפכפך.

אני עדיין חושבת שהעולם שלנו מעט השתבש השנה הזו למרות שאני אוכל בהחלט לומר שנהנתי מכל השיבושים שהיו, וכמה דיברו עליהם- שלג בחודש דצמבר! זה היה בדצמבר, כן? אולי אני טועה,

אבל זה היה איזשהו פלא, ועוד לא סתם שלג, ערמות שלא נמסו יותר משבוע לאחר מכן ורק אצלי מדבר.

אבל בכל זאת הצלחתי ליהנות.

השמש זורחת עכשיו אבל יש רוחות של חורף שעוד מסרב ללכת, וקצת קשה לי להחליט אם זו שמש חמימה ואם לא קריר בחוץ כפי שנראה.

ואתמול, בכלל היה נראה כמו שבת, והשמיים היו אפורים- בכל תקופה אחרת בשנה זה דבר נפלא אבל עכשיו זה גורם לי להיות עצובה משום מה.

אולי אני אתייאש בסוף ואלך להר הירוק לבד, אני פשוט אשב שם ואספוג את כל מה שמסביב ואולי אני גם אכתוב משהו שיהיה לי לזיכרון ממנו.

הנה קטע נפלא משיר נפלא של לאה גולדברג:

אני הולכת בשעת יום חביב וחם וכהרגלי המאוס אני מסתכלת המון על המדרכה, על הנעלים הצועדות, ואני תמיד כועסת על עצמי- למה את מסתכלת על המדרכה? יש כל כך הרבה דברים יפים שלא כדאי לפספס ממש מולך.

אך באותו היום זה לא היה דבר כל כך נורא-

פתאום ראיתי פרח קטן וצהוב, וכמעט שהייתי עלולה לדרוך עליו, מבצבץ מאחד החריצים,

ואני חושבת שמעולם לא ראיתי דבר כזה, וזה היה נפלא ומוזר גם יחד.

והוא נתן לי תקווה ושמחתי שלא דרכתי עליו. גם מתחת לרגליים צומחים דברים נהדרים.

אתמול בשעת הערב פגשתי שיח ענק של וורדים ורודים פורחים במלא תפארתם. ואפשר אפילו לומר שזה היה עץ של וורדים! למרות שוורדים לא צומחים על העצים.

הוא היה עצום ועלי כותרת נשרו על המדרכה ולפעמים כשיש לי חשק אני אוספת עלי כותרת של ורדים אבל לרוב אני מתחרטת על זה כי הם נרקבים לי בין האצבעות לאט לאט, ככל שאני מנסה לשמר אותם אני נאלצת לזרוק אותם בסוף מהר יותר. יש להם מרקם חלק וריח נהדר.

אם אני אמצא משהו מועיל באמת לעשות עם עלי כותרת של ורדים אולי אני אאסוף אותם בכמויות,

אולי אפשר לייבש אותם בין דפים של ספר.

כשאני רואה את הורדים אני מיד יודעת שהאביב הגיע, ובלי שום ספק הוא כאן יש סימנים כל כך ברורים לכך אבל משהו עדיין לא שלם בו, זה נדמה שהוא לא התגבש עם עצמו עדיין מי הוא בדיוק שואף להיות, בינתיים הוא אפילו קצת סתווי וקריר.

הערב אתמול היה נעים ביותר, עשיתי טיול איטי לאורו של הירח המלא, וידעתי שהתאריך הוא ט"ו בניסן, אמצע החודש.

הנעימות שבחוץ הייתה לגמרי מטריפה והיא העניקה לי שלוות עולמים והייתי אפילו מסוגלת לפרוץ בצחוק באותם רגעים שטיילתי, ואני שומעת רק את פסיעותיי ויודעת שאני לבד, לגמרי לבד וחושבת על כל האנשים שאני אוהבת שנמצאים או שהלכו, ואני מסתכלת לשמיים ויודעת שהם שם.

יום אחד שהייתי באוטובוס חשבתי לעצמי במין תמימות שכזו, איזה כיף למי שזכה להיפגש עם רותי בעולם שהוא אינו כאן, כל כך קינאתי פתאום באלו שהלכו כי ידעתי שהיא בטח יושבת איתם עכשיו והייתי נותנת הכל כדי לדבר איתה ולהיפרד כמו שצריך אם הייתי יודעת שצריך להיפרד.

הנערה באדום