אין טעם להתאהב בדברים,אם עלייך להיקרע מהם,לא כן?וכה קשה שלא לאהוב דברים, נכון?

כשאני חושבת על זה שזו עלולה להיות אחת מן הפעמים האחרונות שאני אכתוב כאן המוח שלי מסרב להבין את זה.
אני לא מצליחה לעכל את העובדה שבאמת יש מצב שהמקום הזה כבר לא יהיה קיים יותר.

אני כאן כבר שנתיים וכמעט שלושה חודשים, עם אותו בלוג אהוב שפתחתי אז כשהייתי בת 16 כשקיבלתי את הלפטופ הקטן שלי.

מאז, לא הצלחתי לעזוב. היו תקופות שהתמדתי להיכנס והכתיבה זרמה וההשראה נחתה עליי כמו מטר של כוכבים והיו תקופות שפחות, אבל לא איחרתי לחזור בסופו של דבר.

גם כשלא כתבתי, המקום הזה, הפינה הקטנה שלי כאן בין עוד אלפי פינות עלתה לי תמיד במחשבות,

איך אמלא אותה הפעם? התרגשתי למלא אותה בכל פעם מחדש.

והמקום הנפלא הזה נתן לכתיבה שלי משמעות מיוחדת, אחרת, הוא נותן לי אפשרות לראות את המילים שלי באור אחר.

תמיד נהנתי להסתכל אחורה בקטעים הישנים וזה מדהים בעיניי לראות תקופה של שנתיים, וכמה את משתנה וצומחת בזמן הזה ושוב לקרוא את כל החוויות וגם את הרגעים הקשים זה דבר מבורך, זה הארכיון הפרטי שלי ושל עוד רבים אחרים חשובים ונהדרים.

את הפרוייקט גמר שלי באומנות עשיתי בהשראת הכתיבה שלי כאן שכמו שהזכרתי הפכה למיוחדת ומשמעותית עבורי בשנתיים האלו.

מדהים ומעניין להיכנס לכאן בכל פעם מחדש ולהיתקל בעוד ועוד עולמות שונים, מיוחדים ומגוונים, והכרתי כאן אנשים באמת מדהימים, וקיבלתי תגובות כל כך תומכות, אמיתיות מעומק הלב ומחמאות ואני יודעת שלא הייתי מקבלת דבר כזה במקום אחר, ועוד מאנשים שמעולם לא פגשתי, הדבר הזה הוא כל כך עוצמתי ומחזק.
אני שמחה להיות חלק מהקהילה הזו ותמיד קיוויתי והבטחתי לעצמי להישאר כאן עוד שנים ארוכות, לא תיארתי לעצמי שיכול לקרות כזה מצב מכיוון שמשום מה המקום הזה היה נראה לי כל כך בטוח ומבטיח.

ואני רואה המון בלוגרים שמתחילים לכתוב מעין נאומי פרידה ואני חוושבת האם גם אני כותבת עכשיו סוג של נאום פרידה?

כולי תקווה שלא,

כי כמו שכולם אומרים, כך גם אני מרגישה- המקום הזה הוא כמו בית חם, זה המקום שאף פעם אינו בורח, ואף פעם אינו משתנה, תמיד תוכל לחזור אליו והוא יקבל אותך אליו בברכה בלי לשאול למה ומדוע.

כשאני יודעת שיש לי את הפינה שלי כאן זה נותן לי חוזק מסויים שאין לי דרך להסביר, זה מסב לי אושר לבוא לכאן ולבטא את כל סוגי החוויות שלי במילים, זה מסב אושר רב יותר לדעת שמישהו קורא את זה גם אם לא מגיב, וכשמישהו מגיב זה עוד יותר מדהים.

וזה בכלל לא דומה לכתיבה שיגרתית במחברת. לא שאני מזלזלת בדרך הישנה והטובה חס וחלילה, אני יוצרת גם דרכה! אבל במקום הזה יש משהו שהמחברת לעולם לא תיתן לי, יש כאן את תחושת השייכות הנפלאה הזו שאני מפחדת לאבד.

אני לא חושבת שמקום אחר ישיג לי או לכולנו את התחושה הזו.

אי אפשר לאיים על אלפי אנשים בצורה כזו אכזרית, בסופו של יום רוב האנשים שכותבים כאן נקשרו למקום הזה בנפש שלהם וזה מקום מיוחד בשבילם, ואי אפשר לאיים עליהם שאולי ייקחו מהם דבר שכל כך חשוב להם בחיים שלהם, שממלא להם חלק כל כך גדול בנשמה ונותן להם סיפוק אדיר.

אני לא מסוגלת לחשוב על זה שמישהו רוצה למחוק את כל התיעודים המיוחדים שיש כאן, כולל התיעודים שלי. לא מסוגלת לחשוב על הקהילה הענקית הזו מפורקת וכל אחד פתאום הוא שבר קטן ובודד בלי אפשרות להתאחד, בלי אפשרות לחזור.

כבר הצטלמתם לפרוייקט שיזמה שרון?

אם לא, אל תאחרו לעשות זאת!

אולי נצליח להשפיע

מלאה בתקווה

ורק אהבה לכולם,

אליסיה

הנערה באדום

אוהביה

כמה זמן לא כתבתי, אתה יודע? אולי שמת לב שאני קצת מזניחה, אם אתה עדיין ממשיך לעקוב.

אין כח לידיים העצלניות לפתוח את הבלוג. (הנה סוף סוף קפצתי לראות מה נשמע כאן ושום דבר לא השתנה חוץ מההודעה הנוראית הזו שרוצים לסגור את ישרא?! על מה ולמה?)

אין כח לפתוח את המחשב בכלל, אז כתבתי בדרך הישנה והוותיקה הזו, איך קוראים לה...כתבתי בכתב יד! והחלטתי להעביר את זה לכאן, כדי שאולי תציץ כאן ותראה את זה.

בד"כ גם אין לי כח לכתוב על דפים כי זה תמיד יוצא לי פחות טוב משום מה.

אבל, למה לבזבז את הזמן כשאפשר לתאר חוויות מדהימות במילים?
המורה חלי אומרת שכל היופי הוא שאי אפשר לתאר חוויה במילים, אבל מי קבע בעצם שאי אפשר? הרי זה מה שאני מנסה לעשות רוב הזמן!

לפעמים אני מצליחה וזה כיף ולפעמים אני לא, כי ההשראה מאחרת לבוא, או החוויה.

אני רוצה להמשיך לנסות, אבל אני מודה- זה לא קל.

היום יום שלישי- ולא הלכתי לבית ספר ואני מפסידה שעתיים אנגלית, שעתיים תנ"ך ושעתיים ספרות.
אני ברכבת, של 07:28 לתל אביב. אני נוסעת למיונים לצבא, בטח משהו כזה רגיל, נורמלי. משהו שלא מתאים לאף אחת, כי הוא פחות.
אני לא חושבת שאני מתחברת למשהו בצבא, אני בוחרת ללכת לשם כי אני רוצה להקשות על עצמי בכוונה מרצוני החופשי פעם אחת בחיים, אבל אני מאמינה שכן יכול להיות כיף.

אולי תרצה שאני אתאר לך את הדרך ברכבת? היא מקסימה! ואולי אני לא צריכה לתאר לך כי אתה בטח כבר יודע- ראית הרבה יותר ממני, גם בארץ וגם מחוץ לה, הספקת כל כך הרבה! אבל למה אני תמיד סוטה מהנושא?

הרכבת עצרה עכשיו. היא בדרך לבית שמש. הדרך הייתה מעט מפותלת, והיום כבר זרח. אני זוכרת שנסעתי פעם שעברה ברכבת של 06:28 והיום רק התחיל לפרוח. אני זוכרת במיוחד את הערפל שעלה מהעמקים ואת הנחל הקטן שזרם לאורך כל הדרך לבית שמש. ואז, קרוב לתל אביב שדות ירוקים יפהפיים בשיא פריחתם (שדרך אגב לכבוד האביב היו יותר נפלאים מפעם שעברה) ומחול של ציפורים בשמיים, והשמש זורחת, ופתאום היום הפך להיות חמים.
וכשאני נוסעת ברכבת אני מרגישה מין שלווה כזו כפרית ולא את העיר הסואנת שאני רגילה אליה רוב הזמן.
הרכבת היא מקום מצויין למצוא בו שלווה, להירגע, סתם לשבת ולחשוב. הנוף הוא מהפנט ובקיצור, אף פעם לא משעמם.

והאמת היא שאני מרגישה שהיא הופכת אותי לקצת שאננה ואדישה אפילו, ומה שעומד לקרות בהמשך היום כבר מעניין אותי פחות. יש מצב שזה ממש לא טוב, אולי אני כן צריכה להיות מודאגת? אין לי חשק.

רציתי להיפגש איתך כבר המון זמן ולספר לך כל כך הרבה דברים. מחשבות והתלבטויות.
רציתי לספר לך על הפרוייקט שלי באומנות, שכבר עשיתי אותו מזמן. רציתי שתגיד לי אם הרעיון בסדר או אם הוא עד כדי כך מטופש.
בסוף כתבתי מין טעימה על זה ואני מקווה שראית.
אפילו כפיר התגייס כבר.

יש כאן הרים מתנשאים וירוקים. רציתי גם לומר לך המון זמן שאני רוצה לטייל בהרים מסביב לשכונה, איפה שיש ירוק, עצי זית וחיות.

אני זוכרת שאמרת לי שאין מצב שאני יכולה ללכת לשם בגלל שאין לי נעליים מתאימות לטיולים.
יש כאן פרחים מקסימים, קטנטנים, צהובים, לבנים וורודים.

ובחזרה לנושא- אני מאוד רוצה ללכת לטייל באיזור, במיוחד שכבר עכשיו אביב והכל פורח, ומתחשק לי להתאפר בהמון צבעים.

חשבתי אפילו לקחת את כפיר לשם, לשבת מתחת לאחד העצים כשהוא יחזור סופ"ש, לעשות פיקניק נחמד אפילו!

ורציתי לכתוב גם על הגיוס שלו ובסוף לא יצא לי, אבל אני זוכרת את זה טוב.

אני רוצה לעלות על ראש ההר הגבוה הזה, זה צריך להיות עד כדי כך קשה? אני בטוחה שזה אפשרי, פעם ראיתי אנשים עושים את זה.

מה אני אעשה, זה אחד מהחלומות שלי כבר המון זמן, שכחתי לומר לך.

הגענו לבית שמש. כנראה שאצטרך לסיים כאן כי יעלו הרבה אנשים עכשיו ולא נוח לי לכתוב ליד כל כך הרבה.

הדרך מתחילה להיות עירונית לאט לאט ופחות כפרית.

אין לי הרבה חלומות, אני בן אדם קטן (בנפש) בלי יותר מידי שאיפות, אבל אני יודעת שהשאיפות שלי שווה הרבה יותר מכל שאיפה ענקית.

אני מקווה שהיום הזה ימשיך להיות טוב, בינתיים- אני נהנת מהדרך.

אני מתגעגעת, מאוד!

מאחלת לך את כל הטוב שבעולם, ואני מקווה שהכל טוב אצלך, סליחה על חוסר הנימוס ששכחתי לשאול כבר בהתחלה מה שלומך.

ידידתך הנערה באדום.

מוצאי שבת. אני יושבת באמבטיה וחושבת לעצמי מה עבר עליי שהחלטתי לעשות את זה לעצמי.
למה להתחיל להוציא את הכל החוצה? בשביל מי? ובשביל מה זה טוב?

ואם הם יראו יותר ממה שצריך לראות, ואם הם ישפטו, ואם הם ילעגו?

אבל כבר לא הייתה לי דרך חזרה. זה מה שבחרתי לעשות ועכשיו אם אני אגיד לבת7 שאני מתחרטת ואני לא מסוגלת היא כל כך תכעס, וכל ה"תהליך המשמעותי" שכביכול עברתי לא באמת קרה בסוף, ואין לי פרוייקט באומנות ואין לי בגרות.

למה אני הייתי צריכה לעשות את הדבר היוצא דופן והשיגרתי? אני עושה את הדברים האלו בסתר, לא לעיניי כולם.
מידי פעם מוציאה החוצה מעט מעט ומיד מחביאה שוב, אבל הפעם, הפעם זה יותר מידי. למה לא יכולתי פשוט לצייר ציור מרשים כמו שנה שעברה?
אולי כי קרה משהו מאז, אולי זה כבר לא מספק אותי יותר.
יום ראשון הגיע. מהר מידי! היום האחרון. הכל צריך להיות מוכן לשני בבוקר, לבגרות, ולערב.
"נו, כבר כתבת?"

"לא..עדיין לא...אני לא רוצה להיות בגלריה לבד אני מחכה שתעלו לשם גם."
"כתבת כבר?!"

"לא...אני מחכה לצהריים, אני מחכה לכן..."

השעה כמעט ארבע. לא הייתה לי ברירה. ברגע האחרון שיניתי מפחם שחור וגס לצבע מים סגלגל-שחרחר ועליתי לגלריה הצנועה.

קיבלתי פינה להציג בה את נפשי ככל שעולה על רוחי, פינה-חדר.
חוששת אני מתחילה לכתוב. כותבת לאט, מסודר וסגור.
לאחר כמה זמן, לא חושבת על לייפות. לא מתאים לי- בדרך כלל האסתטיקה אצלי באומנות היא דבר שמתתבטא באופן טבעי, בלתי נשלט.
אני כותבת, כותבת על הקירות בכתב גדול, קטן, מכוער, מהיר, זריז והכל נראה כמו מחול של מילים ספונטני וכיפי.
וכל נפשי שם על הקיר, גלויה-מוסתרת, מוסתרת-גלויה. כתבתי שם שברי זיכרונות ילדות, כתבתי עליי עליו ועלייך, שברי קטעים נהדרים.
שלושה קירות מלאים במילים וכתוביות, והנה הכתב הופך להיות האומנות שלי, הוא הציור שלי.

ובאמצע, מוצב אגרטל שקוף, ובו משפטים מקטעים שכתבתי כאן פעם, מזמן ולא מאוד מזמן, מסולסלים כמו סרטים של מתנה, ובתוך האגרטל עם המילים על גבי מילים פרחי ילדותי, חמצוצים בעלי פרחים צהובים.
כולם התלהבו, כולם אהבו. התגובות היו נהדרות, אנשים התרגשו, אנשים התרשמו, אנשים התחברו, אמא בכתה.
אני מסתכלת על החדרון הכתוב במילותיי, מנסה להתרגל לרעיון, להתרגל למראה. הפרצוף שלי מתעקם. מה עשיתי, איך יכולתי?
ממתי אני יוצרת כאלו דברים?
ולפתע, זה לא היה רק העולם שלי, זה היה העולם של עוד הרבה אנשים שעברו שם כי נתתי להם אפשרות להתחבר למילים שבעבר היו פרטיות ושמורות לגמרי, בתוך קטעים פרטיים ושמורים לגמרי. עכשיו הן יצאו החוצה, שברים שברים, וזו הייתה המתנה שלי לאחרים- המילים שלי,  שזו היא הדרך הכי טובה בשבילי להעביר דברים.

הענקתי הרבה מעצמי לכל מי שעובר.

זה היה מעין מקדש של המילים שלי.

אמא אמרה לי שזה לא מתאים לי ליצור כזה דבר. היא התרשמה, היא התרגשה, והופתעתי. חשבתי שהיא תאמר שזה קישקוש ושהיא מתביישת קצת לראות את זה ליד הציורים של האחרות.
היא הייתה מעט המומה, למראה הנפש המוסתרת שהתפרצה לה פתאום, שכותבת לה כבר שנתיים קטעים על גבי קטעים.

"שנת 2008 הייתה שנה של התחלות חדשות.
בית חדש, בית ספר חדש. המון דברים שצריך להתרגל אליהם.
היו קולות של צרצרים בליל קיץ וכוס פלסטיק מתהפכת ברוח מהחצר של השכנים..

כל חורף היו צומחים חמצוצים ליד הבית עם פרחים צהובים.
הייתי קוטפת המון ואוכלת שניים.

כל חורף התקרה הייתה דולפת מים.
כשהייתי קטנה ופחות פחדנית הייתי אוהבת למצוא חיפושיות ולתת להן ללכת על הידיים שלי, מה קרה היום?

על אדן החלון בסלון היו עציצים. בכל פעם הייתה באה יונה ומטילה כמה ביצים ודוגרת עליהן.
אני זוכרת את הגוזלים שבקעו אבל לא הספיקו לחיות הרבה.

במרפסת שלנו תמיד יש עציצים,
עם פרחים וצמחים יפהפיים.
אני אף פעם לא מבינה למה אנשים משאירים את המרפסות שלהם ריקות.

הלימונים בשלים על העץ, צהובים מתמיד.
יותר יפה להם להישאר על העץ
שם הם הכי יפים.

הריח של עץ האגסים היה מתוק ורקוב.
..היו דורכים על הפירות שהיו נופלים על שביל העפר.

באת אליי את עיניי לפקוח
וגופך לי מבט, וחלון, וראי.
באת כלילה הבא אל האוח

להראות לו בחושך את כל הדברים / לאה גולדברג.

כ

ש

ה

ג

ש

ם

י

ו

ר

ד

ה

ע

ו

ל

ם

ח

ש

ש

ה

ו

א

י

כ

ו

ל

ל

ה

ר

ג

ע

הים הוא ידיד ותיק שאינו מאכזב לעולם. הוא מלא בסודות כמוסים, והוא יכול לספר לך סיפורים
הוא יכול גם לספר עליי ועלייך.

פתאום הגשם נראה לי ממש יפה, שוב, מחדש.

שהייתי לידך רציתי לכתוב,
וכשהלכתי, כל מה שרציתי לומר עלייך, בגללך, נעלם.

היו פרחים סגולים ליד...דביקים כאלו. חזרתי תמיד עם עלים בשיער ומעולם לא עם פרח.

המילה מכתימה את חותמה.

מי אלו אותם אנשים מרתקים שאני רוצה לספר עליהם סיפורים?

אני לא מכירה אותם אבל אני רוצה לדעת עליהם,
והאם מותר לי לספר סיפור על אדם שאינני מכירה?
נשמע לי קצת חצוף פתאום.

לא

עצרת

אפילו

כדי

לומר

שלום

וידעתי שלעולם לא תחזור.

אני שמחה שאתה עדיין כאן למרות שאנחנו רחוקים רחוקים.

ועל דבר אחד אני מקנאה בך, שיש לך ים של מחשבות לשבת על חופו.

משום מה אני בטוחה שאלוקים מקשיב לי.
מעניין לאן הוא לוקח את כל הנשמות.
הרבה סיפורים נשארים טמונים בקברים הדוממים.

בכיתה ג' גידלתי תולעי משי בקופסת פלסטיק קטנה.
הייתי מאכילה אותם בעלים של עץ תות.

יום אחד הם הפכו לבמבות קטנות.

יום שישי אחד חזרתי מהבית ספר וראיתי שלושה פרפרים לבנים בחדר שלי."

חלק ממה שהיה כתוב שם.

וליד הקירות שמתי תמונה שלי בקטן, מרכינה ראש והיד מול המצלמה, ועליה כתוב "לא מתאים לשקטים לומר כל כך הרבה."

זו הייתה התערוכה האחרונה, זה היה ערב של פרידה. היה עצוב ומרגש כאחד.
ואני לא מתחרטת על מה שעשיתי, אני לא מתחרטת שחשפתי כי בזכות החשיפה האישית שלי הענקתי.

וזה גם היה משהו שהייתי חייבת לעצמי, זה היה תהליך מאתגר ומשמעותי שעברתי עם עצמי, תהליך של התגברות על הפחד, שיחרור נפשי ובסופו של דבר זה היה מהנה.

תנסו גם לכתוב על הקירות.

מקווה להעלות תמונות בהמשך.

רק אהבה,

אליסיה.