הבית של סבא וסבתא בארנונה הוא בית ישן, רב ימים.
הבית של סבא וסבתא הוא בית שגדלתי בו כשהייתי קטנה.
אמא חזרה לעבודה אחרי שלושה חודשים, ושמחה על כך שהיא כבר לא צריכה לטפל בי יותר. לדבריה- הייתי תינוקת צעקנית, ממש בלתי נסבלת. "ילדה קשה."
אמרתי לה, אולי באמת עשיתי לך חיים קשים, אבל זה רק בגלל שאת עשית לי.
אין מה לעשות, אבא אומר, ילד ראשון תמיד חוטף.
ואמא, מצדיקה את מעשיה, "וגם אני הייתי הורה צעיר, לא?"
ואני משיבה לה, "ורק חשבת לעצמך, איך יכולת לעשות את זה לעצמך." (להביא ילד, ילדה במקרה הזה לעולם בגיל כל כך צעיר).
אז הייתי אצל סבתא כל יום, מאז שהייתי תינוקת ואת הימים שלי ביליתי שם. הייתה לסבא וסבתא כלבת פינצ'ר שקראו לה פיבי, והיא הייתה חברתי הטובה ביותר באותם ימים, וסבתא מספרת שהייתי מאכילה אותה בכל דבר שהייתי אוכלת, אפילו גבינה, והיא הייתה משתגעת ממני. זה דבר שקורה עד היום. סבתא לימדה אותי שצריך לאכול מעל לצלחת כדי שהאוכל לא יישפך על הבגדים, והפצירה בי לעשות כך, ואני לא עושה את זה בכלל. גם תמיד יש מפיות נייר על השולחן כדי שיהיה אפשר לנגב את הפה והידיים. אני עד היום מוצאת אותן בתור דבר שימושי אבל אצלנו בבית על השולחן אין.
סבתא לימדה אותי כשקמים בבוקר צריך לסדר את המיטה יפה, ואני לא עושה את זה בכלל.
בדירה למטה סבתא הייתה מארחת אורחים מחו"ל, ולפני בואם הייתי עוזרת לה לסדר את המקום. סבתא לימדה אותי איך מנקים אבק ואיך מנקים שולחן כמו שצריך, איך שמים סדין על מזרן ואיך מלבישים ציפה לכרית ולשמיכה. ורק בעזרתה של סבתא יכולתי לעשות את כל אלו, עד היום לבדי קשה לי לשים סדין, ואבא אומר, נו מה יהיה? מי ישים לך סדין כשתהיי גדולה? ואני לא בטוחה מי. אני מקווה שבעלי לעתיד יסכים לעזור לי בזה.
שנאתי את הדירה למטה, היה בה משהו מסתורי, אפלולי וישן ולא אהבתי להיות בה לבד. תמיד חשבתי שהיא כנראה רדופת רוחות, ותהיתי איך האנשים מצליחים לישון שם.
דבר אחד שאהבתי הוא המרפסת שהיה אפשר לצאת אליה מאחד החדרים, שם יש שולחן עם כיסאות ויש גם מקום לתלות כביסה והכל ישן ישן.
סבתא לימדה אותי איך לקפל בגדים ולימדה אותי איך לגהץ, ואמרה שתמיד צריך להשאיר חדר מסודר.
סבתא לימדה אותי איך לאסוף את השיער, ואמרה שאסור להיות עם שיער פזור כי זה לא נוח, ולכן קנתה לי שלל קליפסים. ומוטב גם לגזור אותו לפעמים כדי שלא יהיה ארוך מידי. שנאתי לגזור את השיער.
פעם, באמצע הבית היו מדרגות לוליניות חומות,(לפני שסבא החליף אותם במדרגות מתקפלות לכיוון התיקרה) שאני לא אשכח איך נפלתי מראשם עד למטה וחטפתי מכה בראש. מאז קצת פחדתי לעלות אבל הייתי עולה בכל זאת, היו שם חדרים קטנים, ספרים שלא הצלחתי להושיט את ידי אליהם, חדר תפירה של סבתא עם שלל אוצרות ודברים שלא ידעתי להבין, וחדר קטנטן שהיה שייך לדודה שלי ושירותים קטנים ומקלחת קטנה. אהבתי את החדר של דודה למעלה כי התקרה לא הייתה ישרה, אלא משופעת ונהנתי להיות שם משום מה.
החדר של סבא וסבתא קטן, יש שם גם חלון קטן שנכנס ממנו הרבה אוויר. ואני תמיד נכנסת ומשתמשת לסבתא באיפור והיא לעולם לא מרשה, אבל יצר החטטנות גובר וההתעניינות באיפור עוד יותר.
וישנם אלבומים ישנים שאני מגלה בהם תמונות מהחתונה של סבא וסבתא, ותמונות ילדות של שניהם, סבא כשהיה צעיר וכשהיה חייל בצנחנים וסבתא שהייתה נערה כל כך יפה. גם היום היא יפה.
ועוד תמונות של אנשים שהיו כנראה בשואה וקשורים למשפחתו של סבא אבל הוא אינו יודע מי הם כולם, הם רק נראים רשמיים, חשובים ועצובים.
לפני שנים סבא בנה תנור חימום בתוך הבית. הוא היה מביא ממקום העבודה שלו בנגריה קרשים קטנים וזורק אותם לאש בתנור, זה הפחיד אותי אבל בו בזמן רציתי גם להסתכל.
סבתא כל כך רוצה שאני אהיה חיילת, היא אומרת שאני אהיה החיילת הכי יפה בצה"ל.
הגינה מאחור מלאה בגרוטאות ישנות ועץ רימונים שאינו שוכח לפרוח כבר לפני ראש השנה.
לימים נוסף עוד חדר בבית ששימש את דודה ובעלה אחר כך, ולא שימש עוד אף אחד אחריהם חוץ ממכונת התפירה החדשה של סבתא שלא יודעת להשתמש בה, אותי כשאני באה לפעמים ואת החברה שלנו מגרמניה שבאה לבקר.
ערב אחד של חופש גדול ואני סיימתי כיתה ז', אמא העיפה אותי, ביתה הסוררת מהבית ושלחה אותה לסבתא, אני שוכבת במיטה והשעה כבר כמעט שלוש, ורדיו קטן מונח מעל המיטה ואני שומעת בו שירים ומתנגן השיר של עידן רייכל "מכל האהבות שיש לחלום ביקשתי לי אותך..." אני תוהה על מי אני אמורה לחשוב, בזמנו- היה את 'הילד ההוא' וכמובן שהוא אינה האהבה שביקשתי לי מכל האהבות שיש לחלום, החלומות היו הרבה יותר נהדרים, במיוחד הרבה יותר נהדרים ממנו ולא הייתי מאושרת.
לימים אחר כך אני שומעת את השיר בהופעה של עידן ויושבת שם עם 'הילד הכחול' (ואמא שלו.) ונזכרת באותו לילה אצל סבתא ובוכה מהתרגשות, מרגישה שאולי מצאתי עכשיו את האהבה שחלמתי עליה אבל לא. כנראה שיכנעתי את עצמי.
לימים אחר כך הגיע כפיר, ולא שמעתי את השיר, לא במקרה ולא בכוונה, כי לא ידעתי יותר איזה אחד כדאי לבקש, והגיע מי שלא ביקשתי אליו בכלל והוא היה הטוב והמקסים ביותר מכולם, ואני אוהבת אותו אהבת אמת.
הרדיו אצל סבתא דולק כבר מחמש בבוקר בערך, אולי קצת לפניי, תמיד על רשת ב' וגם כשנדמה שאף אחד לא מקשיב אליו היא מצליחה להאזין תמיד.
האורות בבית מעומעמים תמיד איכשהו אבל משבי הרוח מהחלונות נפלאים, גם בחדר שאני באה אליו. אפשר לראות מהחלונות בחדר מה שהיה פעם כנראה מטע יפה של רמת רחל ושקיעה בין עצי הברוש שאני כל כך אוהבת, וכל העולם מהחלונות האלו נראה כל כך קסום ונפלא.
הבית הקטן והישן כבר אינו מספק יותר את סבא וסבתא, הם מנסים למכור אותו ואני מייחלת לכך שאף אחד לא יקנה אותו, כי זה הבית שלי.
ואף אחד לא מוכן לקנות את הבית, הוא ישן מידי, לא מספיק לאנשים, ואפילו תיווך אינו עוזר.
אני שמחה, כנראה עכשיו סבא וסבתא ירדו מהרעיון והם ישארו שם,
אך היה להם רעיון חלופי- לבנות את בית החלומות שלהם מחדש. סבתא כל כך רוצה פנטהאוז.
ולא רק זה, זה יהיה בניין קטן שסבתא תיתן לנו דירה בו, ואמא אמרה שאם היא תאהב אותה נעבור לגור שם ונשכיר את הבית שלנו.
ואולי זה ייקח עוד שנתיים, שלוש, אבל אני אאלץ לצפות בבית ילדותי נהרס, ובמקומו נבנה בניין מודרני יותר, חדש. ואני לא רוצה בכך.
אבל אתם לא יכולים לעשות את זה, אני אומרת לסבתא. הבית הזה הוא יפה, אני אוהבת אותו ככה.
וסבתא משיבה, יהיה בית יותר יפה מזה, שתאהבי אותו יותר.
אבל אני יודעת שזה כבר לא עומד להיות אותו הדבר. הזמנים משתנים- וגם סבא וסבתא רוצים להיות מודרנים ולהרגיש את שינוי, אי אפשר להאשים אותם בכך אבל אני כועסת, מאוכזבת, כי זה היה מין מקום מבטחים שכזה שהזמן לא לוקח אותו לשום מקום, ובגלל זה הוא היה כל כך טוב ומיוחד ולא היה עוד מקום כזה מבטיח, שעומד על תילו מימי ילדותי ומילדותה של אמא, ומעולם אף אחד לא הכין אותי לעובדה שהוא ישתנה גם כן, ואז מה אם אני קבעתי בליבי שהוא מקום מבטחים למרות שאף אחד לא הבטיח לי זאת,
סבא וסבתא צריכים לשמור עליו,
לפחות בשבילי.
הנערה באדום
הקטע הזה נכתב בהשראת קטע נהדר של בן אדם מקסים אחד
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
