אז....
עברתי את רוב היום של הדיאטה בשלום :)
לפני משו כמו 20 דקות הלכתי לאכול ירקות מוקפצים אבל אחרי כמה ביסים התחילה לכאוב לי ממש הבטן (היא עדיין כואבת)...
נקווה שאני לא חוטפת איזה ווירוס "><
שיהיה....
בכל אופן, ישנתי שנ"צ מצויינת וקמתי עם מצב רוח הרבה יותר טוב D:
אבל עדיין בקושי למדתי, אני עוברת את אחד מהימים האלה שפשוט אין לך כוח לכלום XDD
חשבתי לשים פה קטע ממסוף הפרק הראשון שכתבתי, אולי תאהבו את זה :)
"אמרתי לך ששמעתי רעש משונה, אבל אתה... אתה היית עסוק מידי עם הנשק שלך!"
צעק אדוארד בחרדה לכיוונו של ג'יימס בזמן שרצו לאורך הרחובות הצרים. המהומה הייתה גדולה. חיילים מכל המחנות רצו לכל הכיוונים במטרה למצוא מחסה של השנייה האחרונה תוך כדי צעקות ומתן פקודות בשפות שונות.
המטוסים הטילו פצצות בכל מקום, מה שגרם לגלי הדף הרסניים. חלונות ראווה של חנויות התנפצו, רסיסים התפזרו בכל מקום. חיילים נפלו פצועים ואף מתים בכל מקום וצינורות רבים התפוצצו מה שגרם להצפה בכל הרחובות הקרובים. אדוארד וג'יימס רצו חסרי אונים בין הסמטאות בניסיון להתחמק מהמטוס אשר דלק אחר שניהם כמו מלאך מוות אשר רודף אחרי אדם זקן שזמנו תם.
פתאום נראה כאילו הכל זז לאט יותר.
זה היה רגע קצר, אך הרגיש כאילו נמשך נצח.
הצרחות, האימה.
החיילים אשר נפלו על האספלט כמו בובות מסביבם.
המטוס הגרמני אשר לאט-לאט השיג אותם.
הפצצה, שנפלה לאט- אך בכל זאת במהירות עצומה.
המבט בעינהם אחד של השני, שניות לפי פגיעת הפצצה.
ואז הכל נעשה שחור.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
