אני כותבת, שוב כותבת,

אולי לעצמי. 

לכולם פתאום יש את הרגע

שאין יותר אוויר,

והרגשה שכולם שכחו אותך,

ומסביב כולם טוענים שזו טעות,

אבל מי הם שיחליטו ?

והם לא מאמינים בטעויות,

אבל העובדה שבן אדם טועה,

רק מוכיחה שהוא מתפקד באופן מושלם .

כבר הרבה זמן שלא דיברת אליי,

ואת האמת,

אני רק דואגת לך יותר !

ככה אוהבת אותך 

וככה שונאת אותך .

אני מאמינה שאת כבר שבורה ומפורקת .

יש בך כל כך הרבה,

אבל את ריקה מהכל .

את לא פשוטה,

באלי לברוח ממך,

מכם, מזה, מהיום,

והיום הזה מגיע בקרוב,

כל כך קרוב .

אני אעמוד, כולם יעמדו,

ארבעה מטוסים יטוסו מעלינו,

ואחד ינטוש את המבנה,

"מבנה חסר"

ככה זה נקרא .

ויהיה לי קשה, אני אבכה,

אני אראה את כולם בערב,

ערב יום העצמאות,

ומישהו בכלל יזכור איפה הייתי בבוקר ?

מישהו יתקשר ?

מישהו ישלח לי הודעה ?

אני לא ממש בטוחה .

אבל לא,

הם לא טועים,

לעולם .