דמעה של כאב מול דמעה של גאווה .

אין כבר מילים לתאר,

אין יותר איך להסביר .

מי יכל לדמיין רצון להכחיד אנשים שחטאו עצם היותם חיים ?

החרימו את הזכויות,

את הכבוד,

את החיים. 

תוך תיפוח ציפיות שאמא בקרוב תהיה לידי,

מגיעה הבנה או ניסיון להבין,

שלקחו את אמא,

אמא לא פה יותר .

גזלו מהם את הילדות,

הם נשמו בפעם האחרונה,

העיניים נסגרו למראה קר ואכזרי,

זה מה שנשאר, זה מה שנזכר,

ילדים שניתן לספור את מספר נשימותיהם מרגע כניסתם לעולם,

על כף יד אחת,

אינם עוד .

שיסוע כלבים בילדה שרצתה לראות את הקשת היפה שבאופק .

הצלפה מחרידה באיש שנפל כי לא נשאר בו כוח להמשיך .

ירייה אכזרית באיש הזקן בכיסא הגלגלים שהיה רואה את העולם דרך משקפיים .

הנשימה האחרונה של הילדה שנקברה מתחת לאדמה בעודה חייה .

האדמה יודעת,

העיניים ראו הכל,

עולם כזה,

בודד, שותק, שונא .

עשן ממלא את השמיים, שהיו תכולים כבדרך כלל ולא הסתירו את הרצח,

6 מיליון מאיתנו,

שנאו אותם, הצליפו, ירו, תלו, חנקו, התעללו .

ועל מה ? 

על הרצון שלא נהיה יותר . 

נזכור,

ולא נשכח,

ולא נסלח. 

לקחו מהם, 

ובעצם מאיתנו,

את הכבוד, את הרצון והאפשרות לחיות, את האהבה, את המשפחה .

היום,

אנחנו חיים,

אנחנו נמצאים במקום ששייך לנו,

עם הגנה וביטחון,

עם המשפחות האהובות והיקרות שלנו,

יש לנו אפשרות להתקיים,

לבחור,

אנחנו חופשיים .

אנחנו נוקמים את דמי המתים,

וגאים בעצם העובדה שכיום,

אנחנו מתקיימים .