כולם זוכרים,

אנחנו לצערי,

מקרוב .

ולא נבראה המילה שתוכל לרפא את הכאב,

אין,

לא הייתה,

ולא תהיה .

הצער גדול מהכל .

ואני כבר אבודה בתוך הבקשות מהסביבה לתמיכה והבנה .

כי אני מבקשת הבנה,

אבל מאחלת שלא יבינו .

רגילים לראות בי צחוק ושמחה,

וברגע שדברים משתנים, 

קשה להם לקבל,

שזה נמשך יותר מיום .

זה לא עובר בערב, בדיוק כמו שלכולם מצב הרוח משתנה.

הדאגות לא פוסקות והצער לא חולף .

דוד שלי לא היה גיבור,

הוא בסך הכל רצה לחיות .

געגוע לחולף והחמצה למה שיבוא .

ודבר לא יהיה בסדר,

ואנחנו בועטים, כועסים ורוצים לטרוק דלתות.

רציתי שזה יהיה כמו שאני רוצה,

רציתי שיהיה כמו שהבטיחו לי.

רציתי את מה שהיה לי- כאן ועכשיו!
סירבתי להתנחם ורציתי לשקוע, ולרגעים היה לי טוב ורציתי לחיות.

וזה מכעיס

לראות את הסביבה עושה את המעבר מהעצב לשמחה,

בקלות .

וזה מכעיס,

לראות שבימים כאלה, השמש ממשיכה לזרוח,

והציפורים ממשיכים לצייץ .

ויש את הרגעים שבהם אתה מבין את הכל,

החולשה ממוטטת את הגוף,

ומה שנותר זה להשלים,

או לפחות לנסות .

ההשלמה עם מה שקרה, ולא עם המצב .

אני לא משלימה עם העובדה שדוד שלי הלך,

הלך ולא יחזור .

לזכר רס"ן משה לשם,

שנהרג בתאונת מטוס בכינרת ב-5/5/91

בעת מילוי תפקידו,

בהיותו בן 29 .

השאיר מאחוריו אישה, שתי בנות, הורים, שלוש אחיות

חברים ומשפחה שאוהבת ומתגעגעת.

משה לשם,

שלא הספיק,

שלא ידע,

שחדל מלחיות .