כבר יותר מכמה שנים שאתה קצת רחוק מכאן .

בשניות האחדות שאתה לא מאחורי המצלמה,

אתה נחשף מחייך .

בין הזכרונות היחידים שנשארו ממך,

יש את הכתב שלך,

שבאחיזה במכתבים ממך אני מדמיינת,

איך זה היה שייך לך,

והיום זה בשבלינו .

לא אכתוב סתם, שלא עובר יום אחד,

מבלי שאנחנו מזכירים אותך,

בין שירים שאהבת,

לספרים שלך,

בין מכתב וצילומים,

לתמונה או..

או המקום הזה, שיש בו עלייה מאספלט אפור,

בפניה שמאלה יש מדרגות ולמעלה יש ברז מים,

כשממשיכים טיפה קדימה ניתן לראות אותך,

או לפחות את שמך,

ואת הסלע הכבד שלא יימצאו מילים לתאר 

את הצמרמורת של המחשבה שעוברת בי,

שאתה שם מתחת .

את הפרחים היפים, עד כמה שאפשר,

אבנים קטנות המונחות כסמל לזיכרון שלך,

מיקרופון אחד שמעלה את הקולות שלנו,

טיפה רחוק יותר,

ומי יודע, אולי תשמע אותנו ?

ורמקול אחד גדול,

שמנגן בכל שנה מחדש את השיר..

השיר הזה, שהם כתבו,

למענך,

לזיכרך .