חלקי פאזל מפוזרים על הרצפה,
קטנים קטנים ולא נדמה שמתאימים אחד לשני.
אנשים משתדלים להפוך את התמונה למציאותית בעייני,
אבל גם כשזה מתחבר, אני לא מצליחה להבין,
לא מסוגלת לתפוס בעיינים את התמונה הגדולה .
האדמה רקובה,
הדשא נובל,
השמיים מעולם לא היו קודרים יותר,
והעצים, תפקידם להסוות .
נזכור ! אני אומרת בתוקף
ולא נשכח, מוסיפה .
ידיי רועדות ופניי מתכווצות,
הציפורניים נעוצות בי באגרוף,
ואני רק מקווה שלא יקרה מה שכנראה הולך לקרות .
ובפאזל מתבהרת תמונה,
והיא ברורה, קצת יותר מדי .
ואז "צומח שקט- מתוך המהומה ."
כולם דוממים לצליל הצפירה החורקת,
מרכינים ראש, מצמידים רגליים,
ומחפשים מקום נוח אבל מכבד
שיוכלו להניח בו את הידיים .
וכולם עם פאזל מבולגן,
חלק מאיתנו הצליח להרכיב מעט יותר ממנו,
וחלקינו מתוסכלים בחיפוש אחר קצה החוט הראשון .
אף פעם לא יהיה בכוחו של אף אדם לתפוס את גודל ה"פאזל",
את המשמעות והמוזרות שבו,
גם כשזה מתחבר,
אי אפשר לתפוס בעיינים את התמונה הגדולה .
אז רק נאמר בתוקף
נזכור !
ונוסיף שלא נשכח ..
