אז גברים לא ניחנו במה שלנו  (נשים) בא באופן טיבעי, הם לא מבינים סימנים, גם אם אלו בועטים להם בתחת בכל הכוח.

הבעיה אצלנו היא הפוכה, אנחנו מוצאות סימנים בכל דבר, באינטונציה, במחווה, בתזמון. הלוואי שגם אתם הייתם כאלה.

מי לא מצאה את עצמה בטלפון, עם החברה הכי טובה, מחליפה רשמים על הדייט האחרון, ניתוח אין סופי וחסר פואנטה, על מה הוא אמר ומה את ענית, על איך זה נאמר, ובאיזה אופן, איך הסתיימה הפגישה ומה הוא אמר בסופה.אנחנו משחקות את משחק הרמזים גם במערכות יחסים

תמיד הם (גברים) טוענים שהכל היה מצויין אם רק לא היו משחקים, אם הכל היה נאמר באופן גלוי וללא משמעויות נסתרות, באמת ?  הרי שנינו   יודעים שזו לא האמת, לא שלנו ובבטח לא שלכם.

שיקום הגבר שלא נהנה מהמשחק, שלא רוצה את כפל המשמעות, שלא צריך את תחושת המרדף והזכייה בפרס.

שיקום עכשיו הגבר הזה מולי ויגיד: אני רוצה שתגידי שאת מפנטזת עלי מהשנייה שראית אותי וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה איך אני מטיח אותך בקיר, ואחרי שאני אומר את זה ונזדיין, גם יתקשר בבוקר שאחרי.

שיקום הגבר הזה שיגיד, שהוא לא ראה את הסימנים ואם הייתי משתפת אותו קודם דברים היו נראים אחרת בינינו

שיקום הגבר הזה שיגיד, שגם שהוא באמת רוצה , הוא פשוט עיוור לסימנים וזה מה שעוצר אותו. טרם הכרתי גבר שמשהו עמד בינו לבין הרצון שלו,  

אני נאלצת להסכים בהסתייגות שהכל היה קל יותר אם היינו אומרות ולא רומזות , זה משמעותי יותר בתוך זוגיות, שם המשחקים דווקא שמורים לריבים

אני נאלצת להסכים, שאנחנו "קצת" קשות בנושא הזה, שבלהגיד מה אנחנו רוצות מכם.

בזוגיות אנחנו אוגרות, לא מתוך כוונה להתפוצץ, אלא מתוך כוונה מלאה להבליג. אנחנו משאירות שביל פירורים שכולל מבטים זועמים, הערות עוקצניות, משיכות כתף, שתיקות זועמות. אנחנו באמת ובתמים מאמינות שמתוך היכרות אמיתית, אתם תבינו שמשהו לא בסדר ותבקשו להסדיר את העיניינים. אבל אתם לא. אתם עכביים גם כאן, גם כאן אתם פשוט לא רואים.

כך שאם אני שותקת , אולי זה יעבור עוד שעה .

אם אני מפנה לך את הגב במיטה, כנראה שאני עייפה.

אם לא בא לי לבא להורים שלך השבת זה לא חס וחלילה קשור לאמא שלך (הקדושה), אני בטח במחזור.

אם אני תוקעת מבט, כנראה שאי מהורהרת. בקיצור שום דבר ששינה טובה לא תפתור.

הרי זה כל כך פשוט לפייס אותנו, כל כך קל, להעביר את הערב אחרת. רק לשאול :"הכל בסדר?" אבל אתם הרי מפחדים לערער את הספינה ויותר מזה פוחדים לשמוע את התשובה, שנראה לכם שחוסר יחס הוא הפתרון.

אז אתם מתעלמים ואנחנו צוברות.

אתם יודעים את כל זה ועדיין בוחרים להמשיך בדרככם, או אז מתחילה מלחמת הכוחות, מי ישבר ראשון, מי יהיה זה שיתנצל, מי יצא כשידו על העליונה? אבל במלחמה יש רק מפסידים

תדירות הסקס פוחתת, השיחות מתמעטות, הויכוחים הופכים לשגרה, כל שטות מקפיצה.

אתה תבלה יותר זמן בעבודה, אני אצא יותר עם חברות.בסופו של דבר או שניפרד, או שתציע להתחתן (כי הרי זה פותר הכל)

ואז משהו שיכל להיות כל כך פשוט לפתירה, ייהפך לגיהנום (פרידה או נישואין SAME SAME).

אז נכון, אנחנו באמת קשות ואני אפילו אגיד בלתי נסבלות, אבל אתם יודעים את זה לא? לא עדיף פשוט לפעמים להתכופף קצת כשאנחנו במצב הזה ולזום שיחה על זה, במועד מאוחר יותר, אני מבטיחה לכם שלנו אין שום בעיה להתנצל אם טעינו ואפילו לפצות אתכם על "הסבל" שהעברנו אתכם.

לא שווה בשביל מציצה ממש טובה?