זה נשמע כל כך בנאלי לומר שאנחנו, זה מה שאנחנו אוכלים ואני לא בטוחה שזו הייתה כוונת המשורר כשהוא אמר את המשפט הזה, אבל אני מאפיינת אנשים דווקא בקינוחים.

יש הרבה אנשים בעולם ולכל אחד יש את המתוק שלו.

יש כאלה שהם פירות,  הם חדים ועוקצניים.  הם שקולים בהחלטות שלהם.  הם לא מהסוג שייכנע לפיתויים. הם יחשבו לפני שהם פועלים.

יש כאלה שהם שוקולד – מריר וכהה, אלו אנשים של כאן ועכשיו. הם מונעים מהצורך. הם אסרטיבים וקשים ומוכנים ללכת עם הדרך שלהם עד הסוף.

אנשים של עוגות ובצקים הם אנשים עגולים, מלאים בחדווה לחיים. יש להם חלומות גדולים ויחד עם זאת הם לרוב מסופקים במה שיש להם.

אנשים של מוסים הם נהנתנים, הם חושבים על הרגע הם חיים את החטא ומתענגים עליו.

אנשים של שוקולד חלב, חושבים בקופסא, הם לא מהסוג שיפרוץ מחסומים הם זהירים ולא מחפשים הרפתקאות.

יש אנשים של עוגות גבינה ואנשים של גלידה, אנשים של אגוזים ואנשים של מלוחים .

אני אישה של שוקולד לבן וקרם.

שוקולד לבן, לא נחשב לשוקולד הוא סוג של חמאה. הוא מתנה אהבים בחדווה עם כל הסובבים אותו. עם תבלינים ועשבי תיבול, עם בשר עם פירות הוא מתגמש בטעם שלו ומתערבב בשמחה. כמעט ואין לו איסורים הוא מוכן להתנסות בהכול ובדרך כלל בהצלחה. הוא דומיננטי אבל לא מאפיל על השותפים שלו.

קרמים בדומה לשוקולד לבן, הם נוזליים, מתחברים, מתמזגים, הם טובים בביחד ובלבד.

כל אחד הוא מתוק אחר. לכל אחד יש טעם משלו. טעם זה הדבר היחיד שאי אפשר לשחזר.

ערני

אהוב יקר

לא שכחתי ויגיע היום ואני אשמר את שלך.

אני מבטיחה.