"אני בבית, אני אחזור לדירה בערב" הוא אומר לי בשיחת
טלפון "אתה מתכוון הביתה? " אני שואלת "לא" הוא עונה "יש
לי בית אחד, זה עדיין לא זה"
מוזר, אני כל כך
רגילה לחיי נוודות, שבמקום בו אני גרה, שם הבית. עברתי כל כך הרבה דירות בחיים,
מאז שאני ילדה. אם אני אצל ההורים , אני אומרת שאני אצלם. אין לי בדירה שלהם את
החדר שלי, אין לי זכרונות ילדות חמוצים-מתוקים ממקום מסויים. הם פזורים מגוש דן
צפונה.
יש לי טעמים
שאליהם אני חוזרת, מגע שתמיד נעים לי, משפטים קבועים, אבל לא פינה. אני סוג של
נווד.
במקום בו הכובע
שלי מונח, שם השקט שלי.
לפעמים אני חושבת,
שהתחתנתי בשביל בית. זה לא שלא אהבתי את הלשעבר, אהבתי אותו. אבל הכרתי אותו בגיל
18 ואחרי שבועיים כבר עברנו לגור ביחד וניהלנו משק בית של גדולים. והיה לי כיף
לדעת שאני חוזרת לפינה שלי בלב שלו כל לילה ואם רע לי יש לי תמיד לאן לברוח ואם
קשה הוא תמיד יעשה את זה יותר קל ואם אני בורחת הוא תמיד ידאג להחזיר אותי הביתה.
ועל אף שתמיד
חיפשתי את הבית שלי, חיי הנוודות תמיד בערו בי, גם שם. אחרי שנתיים בדירה בער לי
לעבור, תמיד חיפשתי הרפתקאות רגשיות, גם שהיה לי בטחון באהבה שלו. עזבתי והחלפתי
עבודות, כמו שאחר מחליף גרביים.
החיים האלו, הקנו
לי הרבה כלים להתמודדות. להבנה. שהכל זמני בחיים, שכל רגע בהם ראוי למצוי, שמכל
אחד ומכל סיטואציה יש מה ללמוד, שאין מקריות בחיי.
לפעמים אני עייפה
מהנדודים ונראה כאילו אני נודדת לא בשל האהבה שלי למעברים, לשיעורים, למרחבים,
לארעיות, אלא דווקא בשביל למצוא את הדבר שיהיה חזק מזה, ממני. בשביל אהבה גדולה
למשהו, למישהו ,אהבה שתתן לי בית. יום יבוא ואני אמצא את זה. כרגע אני תוקעת יתדות
בדרכי.