אני מאמינה בשוויון, בכל מקום, ולא אכפת לי ההגדרה המילונית של המילה פמיניזם. אני מאמינה שאם גבר ואשה עושים את אותה העבודה, הם ראויים לתגמול זהה, ואם בבית הם חולקים ביניהם את העול, הם ראויים לאותן הזכויות. כך שאני לא אבקש מבן זוגי דבר שלא איישם בעצמי ולא אסכים לצעוד בדרך בה הוא מסרב ללכת.

נכון, בעוד כמה שנים, אתעורר ואבין שהגבר שהכרתי כבר לא בנמצא, בוודאי ניפרד ולא נבין מה השתבש ואיך גדלנו בנפרד. אבל תן לי להזכיר לך שבשביל לרקוד טנגו צריך שניים, אולי זה נכון גם לאימפוטנציה.

באותה מידה גברים מעדיפים נשים צעירות. זה לא רק מפני שהעור שלהן מתוח יותר, אפילו לא בגלל החזה, שעוד עומד בלי חזייה, אלא כי באמת הכל פשוט יותר בגיל הזה. עוד לא סיגלת לעצמך את הלבד, עוד לא סימנת את גבולות הטריטוריה, עוד לא סגרת את הלב. שנות ה-20 פשוטות יותר, כי טרם נחלת מפלות, כי אפשר להאמין שאהבת אמת קיימת, שחלומות מתגשמים ושיש "לכל החיים". ללא ספק קל יותר בגיל 20 ומשהו לנהל מערכת יחסים מבגיל 30 ומשהו. לא בשל תמימות חסרת כל שחר, אלא בשל טוהר הכוונות.

אני היום בת 32. ברזומה שלי: עשר שנים של מערכת יחסים, פרידה, בריחה, חזרה, גילוי עצמי מחודש, מספר קריירות (מוצלחות יותר, מוצלחות פחות). אהבה גדולה שעד אליה לא חשבתי שאני אחזור להאמין באהבה. עוד פרידה
אני עדיין לא מאמינה ב-ל-ת-מיד ולכל החיים, אני יודעת שהצבעים והטעמים בחלומות משתנים, אני מבינה שלכל דבר יש מחיר.

לכל אחד יש גיל בו הוא מרים ידיים אל החיים ומבין שזוהי כנראה מנת חלקו בחיים האלו זה.

אולי דווקא יותר מהכל, זה מה שגורם אימפוטנציה