"הגברים של חיי (והנשים בחייהם)" ככה יקרא הספר שלי,

המלאך השומר שלי כבר מוכן לשים עליו כסף , מתוך ביטחון מלא לרב מכר .

אני אכתוב על ההוא שקרא לי בשמה של אחרת במיטה ובחר אותי על פניה והיום אחרי 10 שנים הוא שוב איתה, על ההוא שהיה נשוי פלוס אחד וחצי והתאהב בי עד כלות עד שאשתו גילתה, על ההוא שעזב את החברה אחרי שלוש שנים רק בכדי לשקר לי ולגרום לי ללכת בלי לחשוב עליו שוב,

על ההוא שבכיתה ג' הזמין אותי לסלאו ואחרי שסירבתי ממבוכה הציע חברות לחברה הכי טובה,

על ההוא שהיה שבוי באידיאל האהבה ולא הבין שהיא דפקה בדלת, על זה שאהב אותי כשהוא מזיין אחרת, על אחד שקיבל כתף והמון מקום בלב שלי כשהלב שלו היה עמוס, על זה שאהבתי כשלי לא היה מקום בלב וגם לו לא.

על ההוא שהיה איתי כי היא פחדה להיות איתו. על כולם אני אכתוב. לכל אחד אני אקדיש  פרק.

כי כל אחד נגע בי באופן ששינה אותי. עשה אותי אחרת.

היום שמעתי שיר שתמיד סוחט לי את הכליות ומכריח את הלחלוחית בעיני לעלות. אבל היום שמעתי אותו בגרסת כיסוי נשית, בעברית.

בהתחלה היה לי קשה להתחבר אליו. כי לאונרד כהן, הולך איתי כבר עשור וחצי והמעיל הכחול לא עזב את רשימת השירים שלי מעולם.

מהמשפט הראשון זיהיתי את החיקוי והתעצבנתי. כעסתי על העיוות, ששרון ליפשיץ ,בשיא חוצפתה, יצרה לשיר  בשנת 1992

השיר הושמע ב – repeat לאורך מפגש מדהים שהיה בין שתי נשים. שיחה על זוגיות וילדים והקרבות והפלות ואהבה ונשיות וכסף ומצוקה וסקס וכניעה 

לקראת סוף המפגש היא הביאה את המילים המתורגמות של צרויה להב לשיר. קראתי. פתאום חזרה לי הצמרמורת המוכרת. הפעם ממקום אחר. ממקום של הזדהות. פתאום השיר קיבל משמעות אחרת.

" מה עוד אכתוב לך, מה להגיד לך, מה עוד אפשר להגיד? סלחתי מזמן כבר.

שמחה שעברת, גם אם זה לא לתמיד.

ואם פעם תחזור עוד, בשבילי, בשבילה, רציתי שתדע שהאויב נרדם

והאישה שפויה, רכה וחופשיה.

תודה שהורדת משא מיוסר, פיזרת ענן מעל עיני, לא חשבתי שאפשר."

גם אני מודה לכל אחד מאלו שעברו בחיי, קיימו הבטחות, הפרו נדרים, שיקרו במצח נחושה, אהבו ללא תנאים, שינו אותי בנגיעה. תודה לכל מי שלקח חלק מחיי עד היום ועוד ייקח. אני אחרת, אישה שונה גם בזכותם.אני מודה גם לפסיפס העשיר של האנשים שבחיי, שאני אוהבת ומוקירה הם מקיפים אותי בחום ואהבה אין סופית. בזכותם , אני עוד אהיה אחרת.