לדף הכניסה של ישרא-בלוג
לדף הראשי של nana10
לחצו לחיפוש
חפש שם בלוג/בלוגר
חפש בכל הבלוגים
חפש בבלוג זה


אוכל סקס ומה שבינייהם

Avatarכינוי: 

בת: 45



פרטים נוספים:  אודות הבלוג

קוראים אותי

מלאו כאן את כתובת האימייל
שלכם ותקבלו עדכון בכל פעם שיעודכן הבלוג שלי:

הצטרף כמנוי
בטל מנוי
שלח

RSS: לקטעים  לתגובות 
ארכיון:


<<    אוקטובר 2013    >>
אבגדהוש
  12345
6789101112
13141516171819
20212223242526
2728293031  

 
הבלוג חבר בטבעות:
 



הוסף מסר

קטעים בקטגוריה: . לקטעים בבלוגים אחרים בקטגוריה זו לחצו .

התשוקה לאוכל


הבחירה בטבעונות כדרך חיים באה לי די בקלות למען האמת, זה מפתיע את הסובבים אותי, האמת זה הפתיע גם אותי

עצם הבחירה, לווא דווקא הבחירה עצמה.

אוכל מעסיק את חיי ומחשבתי מאז שאני זוכרת את עצמי. מכל אספקט אפשרי:

 

מעולם לא גרתי יותר מחמש שנים במקום אחד, תמיד נדדנו מבית לבית, מעיר לעיר. אין לי נופי ילדות קבועים או חדר בבית של ההורים

ומבחינתי לחזור הביתה זה לאוכל של אמא או של סבתא, לקציצות, לסלט הביצים, לדגים של שבת, למרק החלב עם הפרפלעך לטשולנט של שבת (כן אני פולניה גם גפילטע וכבד קצוץ)

והיום אין לי את הבית הזה יותר, הזכרונות קיימים, אבל זה כל מה שהם.

 

תמיד התעסקתי עם המשקל שלי, כך שגם במובן הזה אוכל תמיד ליווה אותי, מה מותר מה אסור במה ועד כמה אני חוטאת לגוף ולמשקל. היום מאחר ואני לא אוכלת יותר אוכל מעובד, או מטוגן, או לא בריא, הקילוגרמים נישלים מעצמם ללא מאמץ או ללא התכוונות.

 

אני מראה אהבה באוכל, כמו אמא שלי ואמא שלה לפניה - אני יודעת מה כל אחד אוהב ויותר חשוב מה הוא לא אוהב ואני מאכילה באהבה.

אני זוכרת בפרידה מהגבר שליווה את חיי עשור, אחד ממשפטי המחץ שלו, שלא יכולתי להתנגד להם היה שהפסקתי לבשל לו והוא מאמין שכנראה בשלב הזה הפסקתי לאהוב אותו. הוא צדק.

נכון להיום לא נכנסים לבית שלי מוצרים מהחי והמבחר על אף שהוא גדול וטעים ומגוון, הוא הרבה יותר מצומצם מבעבר. ואני חומדת להעניק ולהראות אהבה 

בצורה שלא בהכרח באה לי בטבעיות כמו בישול.

 

בחרתי במקצוע שלי מתוך אהבה אמיתית לטעמים, למרקמים, לדיוק, לחומרי גלם, ליצירה שיש באוכל.

היום אני לומדת מחדש הכל איך מחברים בין מוצרים שונים בלי עזרה של ביצים, איך מסמיכים תבשילים בלי חמאה, איך יוצרים טעם בלי בסיס של בשר או דגים. ללא ספק התאונה היתה זרז לנושא והידיעה שסביר להניח שאני לא אוכל לעבוד יותר במטבחים העניקה לי את הכוח לבחור בהחלטה הלא פשוטה הזאת.

 

המקום היחיד שאני מעט מצרה על אורח החיים הזה, על אף שאני שלמה איתו בכל כך הרבה מובנים, הוא אובדן התשוקה.

יצריות כל כך מאפיינת אותי בכל דבר שאני עושה, בכל דבר שאני נוגעת בו

ואוכל מעבר לכל דבר אחר היה תשוקה בלתי מרוסנת

לגעת בבשר, לשמוע אותו צורח למגע החום לטעום את העסיסיות שבו

לפלט דג שנימשה הבוקר ממי ים, להריח את המעמקים, להבין את הטריות

ליצור בלילה מושלמת של קרם ברולה, במרקם מדוייק

לראות את הבריוש תופח אל אווריריות של ענני נוצה

לנגוס בסופלה כמהין ושמן זית כשהוא יוצא מהתנור

להבין איך הריזוטו המושלם נפתח אל החמאה ונבנה מחדש מהפרמזן

תמיד הייתי בטוחה שכשאני אפתח מסעדה הסלוגן שלה יהיה התאווה לאוכל

והיום אין בי תאווה יותר, אני עדיין מחפשת טעם ומרקם, מרתק אותי להבין אוכל מחדש, להכיר חומרי גלם חדשים 

אבל אין בי יותר תאווה אמיתית, אין בי יצריות חייתית לנגוס, לחתוך,לגלגל על הלשון, לבלוע

 

משהו בטבעונות מרכך, מרגיע, אולי זה העדר הדם מהתפריט, אולי הידיעה שאני לא לוקחת חיים בכדי להעשיר את העולם הקולינארי שלי

אולי המחשבה שנצרכת בטרם היצר משתלט. 

על כל פנים התאווה לאוכל התפוגגה, זה לא רע זה לא טוב, זה פשוט מה שזה

 

נכתב על ידי , 11/3/2013 13:04   בקטגוריות אוכל, דיאטה, משקל, תל אביב, אופטימי  
15 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של Inco ב-13/3/2013 11:01
 



משבר אכילה וזהות


כל חיי היה זה אוכל שהניע את יומי.

בבית של הורי תמיד היו שלוש ארוחות חמות מעשה ידיה המופלאות של אימי, המקרר היה נפתח ונסגר עשרות פעמים ביום.

עד היום ילדות בעיני היא ערבוב טעמים של חלה קלועה, קציצות בשר ואורז, איטריות וכרוב, סלט חצילים טרי, פשטידת קישואים, טשולנט של שבת חורפית.

זה כמובן התעצם כשבחרתי בו כמקצוע. כששיחות חולין בין חברים סבבו סביב מי מכין מה, איפה יותר שווה לאכול,

היכן יותר טרי, אילו טכניקות חדשות נכנסות לעולמנו, על הקיר שלי בפייסבוק כל היום מוצגות מנות חדשות ומוצרי גלם מפתים, מכל חבריי ומכריי.

אוכל תמיד היה אוויר לנשימה מבחינתי, אני מראה אהבה באוכל, אני מרשימה באוכל, אני מתענגת, חוטאת, מפנטזת, עובדת ומתקיימת ממנו ועליו.

מעולם לא היו לי מחשבות כפירה בו, גם בתקופת דיאטות משוגעות של הרעבות עצמיות, הידיעה שבסיומן אני אפנק את עצמי באנטריקוט משויש ופירה צרפתי ואקנח בברולה וניל איכותי, החזיקה אותי נאמנה למטרה.
מי שקורא אותי בבלוג הנוכחי ובגלגולו הקודם, מכיר את התשוקה שלי, את הנהנתנות ואת אי הרצון או הצורך שלי בלהתנצל על כך.

עינב היא בלילה של תשוקה לאוכל, לסקס, לעונג פיזי ומנטלי.

לפני שבעה חודשים קרתה התאונה כשלעצמה הייתה קשה וריתקה אותי לבית למשך שלושה חודשים, אני והקירות, אני והמחשבות, הכדורים דיכאו לי את התאבון, לאוכל לא היה טעם או נכון יותר לומר, הם העניקו לו טעם מתכתי, כשכבר אכלתי מתוך הפצרה של חברים ומשפחה, הקיבה שלי לא עמדה בזה

והוקיעה מתוכה את הפולש הזר.

מיותר לציין שהמצב הזה חילחל אל הנפש והתודעה וההבנה שלעולם לא אוכל לחזור למטבח המקצועי הכתה בי במקומות כואבים.
בתקופה הזאת התחלתי לצפות באובססיביות בתוכניות על השמנה והרזיה קיצונית, על מודל היופי כפי שהוא נתפס בעולם,  על היתרונות והחסרונות של מה שנכנס לגופינו. 

אז החלו לדגדג בי רגשות האשם, על הנזק שאני גורמת לגוף שלי מבחירה, על עוול שאנחנו כחברה מעוללים לכדור הכחול ושוקק החיים שאנחנו חיים בו.

 

הכדורים עשו לי בלאגן בכבד ועוררו מצב גנטי שאינו בלתי הפיך, אך מסוכן אם לא מטפלים בו והתחלתי בהמלצה, צום מיצים של 80 אחוז ירקות ו20 אחוז פרי. ניקוי הגוף מרעלים ומשקעים.

הצום היה אמור להימשך חמישה ימים, אך ככל שהתעמקתי בנושא, הבנתי שאפשר להמשיך בו כמה שרוצים, כל עוד זה מרגיש טוב ואכן דבקתי בו חודש
זו הייתה תקופה מרתקת, שבמהלכה התעסקתי בעיקר בהבנה אמיתית, אולי לראשונה בחיי בויטמינים ומינרלים אותם אני מכניסה לגוף. איזה ירק יועיל יותר לדם שלי, לעור שלי, כמה ברזל אני צורכת, מה טוב לראיה, לבניית העצמות, לצמיחת השיער. 
את הצום סיימתי בהדרגה, הוספתי לתפריט תבשילי קטניות  ומרקים, גם את אלו חקרתי לעומק, עשיתי השוואה בין הקטניות, מה מעניק יותר תועלת לגוף, מה מתעל את האנרגיה טוב יותר.

פתאום נחשף בפניי עולם שלם שמעולם לא התעסקתי בו, כי כמו כל חבריי גם אני האמנתי שמושחת יותר שווה טוב יותר ובודאי טעים יותר.

 

אז מה עכשיו?

מעבר לעובדה שהשלתי 22 קילו ממשקלי, שזו לא עובדה שאני לוקחת בקלות ראש. זה מעסיק אותי יותר ממה שזה אמור או צריך ובחמדנות שלי, אני עדיין לא מסופקת, למרות שטוב לי ונעים, אני יותר מודעת לגוף שלי מאי פעם, אבל לא עושה דיאטה כפויה וקצובה משום סוג. אני לא מסתכלת על קלוריות כשאני אוכלת, אבל בשיקול בין שומן רווי לויטמינים, הויטמינים מנצחים.

הפסקתי לאכול אוכל מעובד או נכון יותר אוכל תעשייתי, שום דבר שיש לו חיי מדף ארוכים, שום דבר שמכונות יצרו ממנו משהו שונה מזה שהטבע לא התכוון.

הפחתי במוצרים מהחי- בשר, חלב וביצים - אני לא מתנזרת לחלוטין אבל אני מבשלת בלי המוצרים האלו בבית ומלבד חלב לקפה, אני משתדלת שלא להכניס אותם הביתה. וזה לא מתוך האמונה שבשר זה רצח, למרות שזה נכון. אני מאמינה שבני אדם כמו כל החיות נועדו לנצל כל משאב אפשרי בכדי לשרוד, אך בתרבות שפע שבה זכינו לחיות, הבזבוז והזילות של המשאבים האלו מרתיחים אותי. הפעולה שבכריתת יערות גשם על מנת שנוכל לגדל בשטחים האלו אוכל לחיות אותם אנחנו אוכלים, מבלי לחשוב על העתיד האקולוגי שלנו, על סביבת המחייה שאנחנו גוזלים מאלפי זנים, הריקון של הים, ההתעללות בחיים שמעניקים לנו חיים.

פחמימות פשוטות וסוכרים הפכו בראש שלי לאויב - סוכר כי זה החומר היחיד בטבע שהופך מיידית לשומן בגוף ואין בו צורך בעולם המודרני בו אין לנו צורך לדאוג שמה לא יהיה מספיק שומן בגופינו בכדי לשרוד. פחמימות פשוטות  כי לרוב הן מעובדות וניתן לצרוך אותן כמעט בכל מאכל.

 

אני שומעת את עצמי מטיפה לאורח חיים בריא יותר  ולווא דווקא צימחוני או טבעוני, פשוט מאוזן יותר
אני מתעצבנת מתמונות שחברים שלי מעלים על דיג או על מנות מושחתות שהם יצרו או מתכננים ליצור

אני אחרת כל כך היום מלפני ואני צריכה זמן, להכיר אותי שוב, להבין אותי ללמוד את הזרה הזאת שנראה שהיא כאן בכדי להישאר

זה משפיעה עליי בכל תחום, באהבה, בזוגיות, בילדים, בקריירה

נראה לי שאני מחבבת את זו שבאה במקומי.

ימים יגידו 

נכתב על ידי , 18/1/2013 15:39   בקטגוריות אוכל, דיאטה, מטרה, משקל  
4 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של רון ב-21/1/2013 15:51
 



איזה שיטפון פנימי זורם עכשיו בתוך תוכי


אז הרומן מתרחש, שנינו אוכלים סרטים על זה, כל אחד מסיבותיו, אבל בוחרים לצעוד בדרך הזאת.

זה כמובן מעלה בי הרבה שאלות בקשר לבחירות שלי, לחיים שאני מנהלת, לרצונות העתידיים שלי.

זה מעלה בי שאלות לגבי הקשר הזה, שגם אם נניח והוא יתפתח לאהבה גדולה , מה זה אומר?

 

הרי אני מקבלת את הטוב שבו היום, ללא הצרות, ללא התסכולים, ללא האפאטיות או חוסר התפקוד

הוא מקבל בי את הטוב את הרכות את סקסיות,את התשוקה, מבלי העצבים, הכאב, העצלות, מצבי הרוח

אנחנו לעולם לא נכיר אחד את השנייה כאנשים שלמים.

 

אז אני מנסה לחשוב למה זה טוב?

כי זה טוב כרגע?

כי זה מאפשר לי להישאר עוד קצת זמן בקובייה שלי ובתירוצים?

כי אולי אני עוד לא יודעת מה אני מחפשת לחיי מלבד להינות?

 

אני בתקופה ממש טובה, אני מחוזרת יותר מאי פעם

אני מתלבשת טוב, מצאתי את הסטייל שלי ואת הנשיות שלי

ירדתי 20 קילו כבר ואני עדיין במגמת ירידה, יש מצב שלראשונה בחיי אני אהיה רזה

וזה לא בגלל שאני בדיאטה, אני אוכלת מה שאני רוצה ומתי שאני רוצה.

משהו בחשיבה שלי בכל הקשור לאוכל השתנה, אני לא סופרת קלוריות, אני עולה על המשקל אולי פעם בשבועיים

אבל אני כן חושבת על מה נכנס לי לגוף , במובן הערכי שלו, ברזל, חלבון, סידן ויטמינים.

אני משתדלת לאכול כמה שפחות מוצרים מהחי ולא מתוך "בשר זה רצח" אלא מתוך ההבנה שתרבות השפע שאנחנו חיים בה היא מסוהבת ומושחתת

עד כדי כך שלא נותר בנו שמץ של מוסריות כלפי כלום.

 

אני מחפשת את הדרך שלי שוב, את המקום שבו אני ארגיש שייכת

זה מסע לא פשוט ומלא בצמתים, חלקן סואנות חלקן קטנות ולא מורגשות במיוחד

יש בי משהו שמברך על כל מה שקורה ואני יודעת שהכל יהיה טוב בסופו של דבר, גם אם בדרך אני אפצע ואחבל ואולי אפילו אשבר לפרקים

אבל הכל כרגע מרגיש לי חשוב ומשמעותי גם הוא, גם הבחירה ללכת עם זה עד שזה יגמר כך או אחרת

נכתב על ידי , 3/1/2013 01:47   בקטגוריות גברים, גילאי ה- 30, אוכל, דיאטה, דימוי גוף, משקל, נשים, אהבה ויחסים, אופטימי  
3 תגובות   הצג תגובות    הוסף תגובה   הוסף הפניה   קישור ישיר   שתף   המלץ   הצע ציטוט
תגובה אחרונה של נתן נתנזון ב-5/1/2013 03:06
 




דפים:  
22,312
הבלוג משוייך לקטגוריות: יחסים ואהבה , 20 פלוס , 30 פלוס
© הזכויות לתכנים בעמוד זה שייכות לעינב ד אלא אם צויין אחרת
האחריות לתכנים בעמוד זה חלה על עינב ד ועליו/ה בלבד
כל הזכויות שמורות 2025 © עמותת ישראבלוג (ע"ר)