זה נשמע כל כך בנאלי לומר שאנחנו, זה מה שאנחנו אוכלים ואני לא בטוחה שזו הייתה כוונת המשורר כשהוא אמר את המשפט הזה, אבל אני מאפיינת אנשים דווקא בקינוחים.

יש הרבה אנשים בעולם ולכל אחד יש את המתוק שלו.

יש כאלה שהם פירות,  הם חדים ועוקצניים.  הם שקולים בהחלטות שלהם.  הם לא מהסוג שייכנע לפיתויים. הם יחשבו לפני שהם פועלים.

יש כאלה שהם שוקולד – מריר וכהה, אלו אנשים של כאן ועכשיו. הם מונעים מהצורך. הם אסרטיבים וקשים ומוכנים ללכת עם הדרך שלהם עד הסוף.

אנשים של עוגות ובצקים הם אנשים עגולים, מלאים בחדווה לחיים. יש להם חלומות גדולים ויחד עם זאת הם לרוב מסופקים במה שיש להם.

אנשים של מוסים הם נהנתנים, הם חושבים על הרגע הם חיים את החטא ומתענגים עליו.

אנשים של שוקולד חלב, חושבים בקופסא, הם לא מהסוג שיפרוץ מחסומים הם זהירים ולא מחפשים הרפתקאות.

יש אנשים של עוגות גבינה ואנשים של גלידה, אנשים של אגוזים ואנשים של מלוחים .

אני אישה של שוקולד לבן וקרם.

שוקולד לבן, לא נחשב לשוקולד הוא סוג של חמאה. הוא מתנה אהבים בחדווה עם כל הסובבים אותו. עם תבלינים ועשבי תיבול, עם בשר עם פירות הוא מתגמש בטעם שלו ומתערבב בשמחה. כמעט ואין לו איסורים הוא מוכן להתנסות בהכול ובדרך כלל בהצלחה. הוא דומיננטי אבל לא מאפיל על השותפים שלו.

קרמים בדומה לשוקולד לבן, הם נוזליים, מתחברים, מתמזגים, הם טובים בביחד ובלבד.

כל אחד הוא מתוק אחר. לכל אחד יש טעם משלו. טעם זה הדבר היחיד שאי אפשר לשחזר.

ערני

אהוב יקר

לא שכחתי ויגיע היום ואני אשמר את שלך.

אני מבטיחה.

אז גברים לא ניחנו במה שלנו  (נשים) בא באופן טיבעי, הם לא מבינים סימנים, גם אם אלו בועטים להם בתחת בכל הכוח.

הבעיה אצלנו היא הפוכה, אנחנו מוצאות סימנים בכל דבר, באינטונציה, במחווה, בתזמון. הלוואי שגם אתם הייתם כאלה.

מי לא מצאה את עצמה בטלפון, עם החברה הכי טובה, מחליפה רשמים על הדייט האחרון, ניתוח אין סופי וחסר פואנטה, על מה הוא אמר ומה את ענית, על איך זה נאמר, ובאיזה אופן, איך הסתיימה הפגישה ומה הוא אמר בסופה.אנחנו משחקות את משחק הרמזים גם במערכות יחסים

תמיד הם (גברים) טוענים שהכל היה מצויין אם רק לא היו משחקים, אם הכל היה נאמר באופן גלוי וללא משמעויות נסתרות, באמת ?  הרי שנינו   יודעים שזו לא האמת, לא שלנו ובבטח לא שלכם.

שיקום הגבר שלא נהנה מהמשחק, שלא רוצה את כפל המשמעות, שלא צריך את תחושת המרדף והזכייה בפרס.

שיקום עכשיו הגבר הזה מולי ויגיד: אני רוצה שתגידי שאת מפנטזת עלי מהשנייה שראית אותי וכל מה שאת יכולה לחשוב עליו זה איך אני מטיח אותך בקיר, ואחרי שאני אומר את זה ונזדיין, גם יתקשר בבוקר שאחרי.

שיקום הגבר הזה שיגיד, שהוא לא ראה את הסימנים ואם הייתי משתפת אותו קודם דברים היו נראים אחרת בינינו

שיקום הגבר הזה שיגיד, שגם שהוא באמת רוצה , הוא פשוט עיוור לסימנים וזה מה שעוצר אותו. טרם הכרתי גבר שמשהו עמד בינו לבין הרצון שלו,  

אני נאלצת להסכים בהסתייגות שהכל היה קל יותר אם היינו אומרות ולא רומזות , זה משמעותי יותר בתוך זוגיות, שם המשחקים דווקא שמורים לריבים

אני נאלצת להסכים, שאנחנו "קצת" קשות בנושא הזה, שבלהגיד מה אנחנו רוצות מכם.

בזוגיות אנחנו אוגרות, לא מתוך כוונה להתפוצץ, אלא מתוך כוונה מלאה להבליג. אנחנו משאירות שביל פירורים שכולל מבטים זועמים, הערות עוקצניות, משיכות כתף, שתיקות זועמות. אנחנו באמת ובתמים מאמינות שמתוך היכרות אמיתית, אתם תבינו שמשהו לא בסדר ותבקשו להסדיר את העיניינים. אבל אתם לא. אתם עכביים גם כאן, גם כאן אתם פשוט לא רואים.

כך שאם אני שותקת , אולי זה יעבור עוד שעה .

אם אני מפנה לך את הגב במיטה, כנראה שאני עייפה.

אם לא בא לי לבא להורים שלך השבת זה לא חס וחלילה קשור לאמא שלך (הקדושה), אני בטח במחזור.

אם אני תוקעת מבט, כנראה שאי מהורהרת. בקיצור שום דבר ששינה טובה לא תפתור.

הרי זה כל כך פשוט לפייס אותנו, כל כך קל, להעביר את הערב אחרת. רק לשאול :"הכל בסדר?" אבל אתם הרי מפחדים לערער את הספינה ויותר מזה פוחדים לשמוע את התשובה, שנראה לכם שחוסר יחס הוא הפתרון.

אז אתם מתעלמים ואנחנו צוברות.

אתם יודעים את כל זה ועדיין בוחרים להמשיך בדרככם, או אז מתחילה מלחמת הכוחות, מי ישבר ראשון, מי יהיה זה שיתנצל, מי יצא כשידו על העליונה? אבל במלחמה יש רק מפסידים

תדירות הסקס פוחתת, השיחות מתמעטות, הויכוחים הופכים לשגרה, כל שטות מקפיצה.

אתה תבלה יותר זמן בעבודה, אני אצא יותר עם חברות.בסופו של דבר או שניפרד, או שתציע להתחתן (כי הרי זה פותר הכל)

ואז משהו שיכל להיות כל כך פשוט לפתירה, ייהפך לגיהנום (פרידה או נישואין SAME SAME).

אז נכון, אנחנו באמת קשות ואני אפילו אגיד בלתי נסבלות, אבל אתם יודעים את זה לא? לא עדיף פשוט לפעמים להתכופף קצת כשאנחנו במצב הזה ולזום שיחה על זה, במועד מאוחר יותר, אני מבטיחה לכם שלנו אין שום בעיה להתנצל אם טעינו ואפילו לפצות אתכם על "הסבל" שהעברנו אתכם.

לא שווה בשביל מציצה ממש טובה?

את המונח "סחורה פגומה" הטביע גילי.  לא תמיד הבנתי את המושג הזה וגם היום שכבר הבנתי, לא תמיד, אני מסכימה איתו. הפירוש הוא "הגרוש/ה" . זה שבא עם הפנדורה הפרוצה שלו אל תוך מערכת יחסים, זו  שסוחבת
את השק המלוכלך שלה איתה לכל מקום.

אני מבינה שאנחנו סוחבים תיק שהוא לא פשוט לעיקול. אהבה גדולה שנגמרה, פיכחון מתוך חוסר אמונה בלנצח ולעד, 
פחד נטישה,  אכזבה.

 אבל מעבר לשריטה יש המון הבנה שלא על כל דבר ראוי לריב ,שלא כל ריב מוביל לפרידה,  שזוגיות זו עבודה קשה
ואינטנסיבית.

בעיני זה לא מה שאנחנו מביאים מהניסיון הרע, אלא הבעייתיות שבלהפריד בין החדש לישן. שהבן זוג החדש שעומד מולי הוא אחר.  הגבולות הם אחרים, הרגשות הם שונים, חילוקי הדעות הם ראשוניים.

 כשהלשעבר שלי קרא לי באמצע ויכוח בשמה של קודמתי, מאוד נעלבתי
אז. הייתי בתולה במערכות יחסים ולא הבנתי עד כמה זה קל למצוא את נקודות הדמיון. כמה זה קל להתבלבל.

יש משהו מאוד נכון במערכת יחסים ראשונית, כשלאף אחד אין פור על השני, כשהכל נראה אפשרי, ששום דבר ואף אחד לא שרט לך עדיין את הלב. אבל בואו נודה  באמת שבעשרים החדש של הגיל שלנו, שכולם מצויים במשבר הנצח, זה שגורם לך לחשוב על הדרך, על המטרה, גורם לך להחליף את תחום העיסוק, את החוג הראשי באוניברסיטה, להחליף את הבן זוג,  מעטים הם אלו שלא נשרטו ודווקא אלו מפחידים אותי יותר. בני שלושים ומעלה שטרם חוו מערכת יחסים רצינית, סביר להניח שיתקשו יותר לוותר על האוטונומיה שהם בנו סביבם. על החופש האבסולוטי, על גבולות הבית, על הדרך שלהם.

אני מאמינה שכולנו סוג של סחורה פגומה, כל אחד בדרך שלו ומסיבותיו הוא.  אין טעם לחטט בפצעים, לרוב השריטות מורגשות מההתחלה, בייחוד אלו שאנחנו משתדלים למלא ולהסתיר.

 והיחידים שזה מפריע להם , זה בדרך כלל אנחנו.

רק צריך לשחרר את הפחדים