היום גיליתי שאני כנראה הרבה יותר חולה ממה שנטיתי לחשוב. בעודי מתבגרת היו לי מערכות יחסים דמיוניות לחלוטין בראש.

בזבזתי שנים של לבטים על שום-דבר.

שרפתי את עצמי לשווא.

אוגוסט, חם.

כל מה שחי בטבע מתקפל ומתחבא בצל, נמצא בין הסדקים, בתוך מחסה. נמלט מפני קרני השמש השורפות של המזרח התיכון.

והנה אני, בתוך בועת האנוש שלי, עם ההמצאות והתחכומים של ציויליזציה בת אלפי שנים - פורחת, מחוץ לטבע ההוא, ובתוך טבע אחר.

יש חיים בפנים, הם שורצים. בתוך הבתים, ועם כבלי טלפתיה בינהם, מתרחשת פעילות מוחית רבת עצמה.

ואני נוירון אחד בתוך ענן גדול, שעל פני השטח נראה מת אך אינו.

הדברים לא  יהפכו להיות טובים פתאום כי החלטתי ככה. יש דברים שצריכים שינוי.

קודם כל מתחילים ממה שעקרוני; קובעים מטרות - אלה אבני הבניין של ההצלחה.

משם ממשיכים למה שניתן להקריב. בונים סדר עדיפויות - מה פחות חשוב, מה יותר. על מה לא ניתן להתפשר.

על מה כדאי, לפחות כיום. על מה עומדים החיים, מה הבסיס שלך.

ברגע שמבנה זה מצטייר בראש ומוכנים להודות שכך זה, ומרגישים קצת גאווה על שאני יותר מוכרת לעצמי - 

מהנהנים הנהון קטן ומתחילים בעבודה.