אז שיחזרתי את הבלוג+שמתי הכל בטיוטות. כל הקוראים שלי נמוגו כמו האנשים שקראו את החיים שלי במציאות, בחיים האמיתיים שלי.

כי ככה זה, כולם קוראים בספר שנקרא החיים שלי וכולם מפחדים מדי להשתתף.

בכל אופן

הייתה קצת תקופה לא קלה אני מניח. אצלי ואצל הקטנה היו המון בעיות... עוד שבועיים בערך יש לנו שנה וזה מבעית אותי כל-כך.

אני יודע שזה משהו שכולם חושבים ומרגישים אבל מפחדים לומר, אבל העיניים פתאום נודדות לצדדים ואני מניח שזה הפחיד אותי בהתחלה,

אבל פתאום הבנתי שזה שאני אוהב לא אומר שאני מתעוור ושהחוכמה האמיתית היא לדעת מהי אהבה גם כשהיא אהבה בשלה ולא בהכרח אנרגטית ומתלהבת כמו בהתחלה. אהבה אמיתית היא הידיעה שהיא שווה יותר מכל בחורה אחרת שעוברת ברחוב, מכל בחורה אחרת שרוצה אותי,

לא בהכרח כי אין סקסיות, חכמות, מושלמות בשבילי ממנה. פשוט כי היא עושה לי כל-כך טוב.

לגבי הבעיות האמיתיות שלנו, אין לי מספיק כוח רצון לכתוב עליהן.

בנוגע אליי בתור בן אדם, בתור אינדיווידואל ולא כחלק מזוג גם כן עברה תקופה לא קלה.

חזרתי לאשפוז, אמנם רק לכמה ימים(וגם זה כי לא וויתרתי לאף אחד החל מההורים שלי ועד הרופא התורן עד שנתנו לי לצאת משם) אבל זה שחשבו שזה המקום הכי בטוח בשבילי באותו הזמן זה כבר אומר משהו.

אני מרגיש חוסר אונים מאוד גדול בחיים שלי. זו מין ריקנות כזו נלחמת בי וכובשת לאט לאט שטחים בנפש שלי ולא מרפה. שולטת בהם ביד רמה.

ואני מפחד נורא כי לא תמיד זה נראה כאילו יש לי מוצא.

אני לא רוצה לחפש משהו שירגש אותי כי תמיד בסיטואציות האלו מתחילה אצלי רדיפה מאוד הרסנית אחרי דברים שמסכנים אותי.

אני אף פעם לא יודע מה זה צעד רחוק מדי אז אני לא צועד בכלל.

אני עומד במקום, מצמצם עיניים ומנסה להביט אל האופק, כמו לקוי ראייה בלי המשקפיים

והמשקפיים שלי הם שלווה.

אני רוצה לראות

באמת.