בית חרושת לקטעים מטרידים

טוב אז לא יצא משהו ואני די בטוחה שאין לי שום סיכוי אבל נחמד לנסות :)

זה סיפור המתח הראשון שאני כותבת, אז אשמח לביקורות בונות.

זו הייתה שעת לילה מאוחרת, הוא המתין לצד הכביש השומם. פתאום הגיח זר בשקט מפינת הרחוב. הזר הלך במהירות, הוא לא הסגיר סימן לפחד ועם זאת עיניו נעו ימינה ושמאלה במהירות. הוא ניגש בחשאיות אל הגבר שעמד בצד הכביש. הם החליפו מבטים. הגבר הוציא מכיסו שקית קטנה והושיטה לזר. "שמור על קשר", לחש הגבר בזהירות ולשנייה קצרה הבעת כאב הציתה את פניו. הזר הסתובב בלי לומר מילה והחל ללכת במהירות אל עבר הכיוון ממנו הופיע. הוא כל כך השתדל לא להסתכל לאחור. רק כאשר הגיע לסמטה חשוכה הוציא את השקית מכיסו, הוא אמד אותה במבטו וחיוך קטן אכזרי עלה בשפתיו. לא היה לו לאן ללכת, הוא גר ברחוב כבר שנה. מסתתר, נודד, אבל לעולם לא עוזב את העיר, הוא יודע שהוא לא יכול להתרחק. היה לו קשה להשלים עם הגורל הזה, אך הסם כבל אותו לנצח. הוא התיישב באמצע הסמטה והוציא כמות נכבדת של החומר מן השקית.

הגבר בהה בו מפתח הסמטה, כעס הציף אותו.

כעבור שעתיים גופה הייתה שרועה עשרה מטרים משם.                              

האישה התרוצצה בביתה הגדול, גדול מדי, לטעמה. פעם הוא היה בדיוק בגודל הנכון. היא הציצה בשעון הארוך שליד הספה, הוא היה אמור כבר להיות פה, חשבה בחוסר אונים. היא נאבקה עם עצמה בכדי לא להתקשר אליו, "אל תיכנסי לפאניקה עוד פעם, את יודעת שאם תתקשרי זה יפריע לו" מלמלה לעצמה, בזמן שהתקרבה בצעדים לא מודעים אל עבר פינת הזיכרון של בנה המת. ידיה נגעו בלי משים בתמונתו של בנה, לצד נר הזיכרון וזר פרחים. "הוא היה כל כך צעיר", מלמלה בעוד אצבעותיה מלטפות את תמונתו הממוסגרת, נזכרת בכאב ברגע בו בעלה הודיע לה שהוא נפטר, היא לא שאלה יותר מדי שאלות. טריקת דלת חזקה נשמעה מאחוריה. חיוך רחב הציף את פניה.

חיוך שהוחלף בהבעת בהלה ברגע בו הסתובבה. היא נראתה כאילו ראתה רוח רפאים.         

סכין הוחזקה בידו, עיניו היו אדומות ומעורפלות. צרחה נשמעה. התמונה נופצה לרסיסים.                                                      

הגבר הלך ברחוב במהירות, הוא ידע שאישתו אחוזת בהלה. הוא חייב להגיע לפני שתיכנס לפאניקה. הוא ידע שהיא מתחבטת עם עצמה אם להתקשר או לא. הוא אהב את אישתו מאוד ולכן הוא  היה חייב להמשיך לשקר, הוא  היה חייב לשמור עליה מפני האמת הנוראית. אסור לה לדעת על עבודתו כסוחר סמים. ברגע בו הוא פנה לתחילת הרחוב בו הם גרים הוא נעצר לשמע צרחה. הוא הכיר את הקול. הוא החל לרוץ בכל כוחו אל עבר הבית, רק שזה לא יהיה מאוחר מדי. הוא שכח כהרגלו לקחת מפתחות. הוא דפק על הדלק בחוזקה ללא ציפייה למענה, אך הדלת נפתחה באיטיות. הוא השתאה לצד הכניסה במשך כמה שניות, שוקל להתקשר אל המשטרה, אבל ידע שזה לא יהיה חכם בהתחשב בכמות הסמים האגורה בבית. אסור לו לחשוף את הסוד. פאניקה שררה בגופו כאשר נכנס אל הבית. הוא סקר את הסלון, גופתה של אישתו הייתה שרועה על רצפת המטבח בתוך שלולית דם קטנה. "רונית!", צעק בחרדה. דמות יצאה מתוך חדרם המשותף. "אז מה אבא, באת להצטרף למסיבה?".                                        

הבן שלי. הוא חי. הייתה המחשבה האחרונה של רונית לפני שהתעלפה. עיניה נפקחו לשמע צעקת שמה, היא רצתה להגיד שהיא בסדר אבל היא הייתה חלשה מדי, כאב חד הציק לה בבטנה. בעלה ובנה עמדו זה מול זה. הבעת פחד הציפה את פניו של בעלה, "אתה יודע שאסור לך להיות פה" אמר, "לא אכפת לי. באתי לסיים את זה אחת ולתמיד". קולו הכאיב לאימו בכל מילה, היא לא הצליחה להבין.                                          

"לא.. בבקשה לא! נתתי לך כל מה שרצית! עשיתי הכל בכדי להרחיק אותך, הבטחת שלא תחזור!" הוא זעם, אפו רטט. "אולי היית צריך להיות פחות טיפש. אני לא צריך אותך, באתי לקחת הכול..." הוא רעד, נשמע אחוז טירוף, צחקוק נפלט מפיו. לרגע הוא היסס, ואז זעם הציף אותו. "בגללך התמכרתי לזה! בגללך החיים שלי נהרסו!", הוא התקרב אל עבר אביו. הרים את הסכין... 

כעבור שנייה גופה הייתה שרועה על הרצפה חסרת רוח חיים.                                                                      

הוא התקרב לרונית הפצועה בהיסוס וחיבק אותה. "הכול יהיה בסדר.." הוא בכה.                                          

הוא הסביר לה הכל, על הסמים, ההתמכרות והעסקה שהיא הביאה לפני שנה, בכדי לשמור על רונית. שנה שלמה הבן שלה היה במרחק כ"כ קטן ממנה. הם זרקו את הגופה באחד הרחובות, פחדו מדרך אחרת. רק לפני שעתיים הכל היה נורמלי, שעתיים ששינו את חייה לעד. שעתיים שלנצח ירדפו אותה בסיוטים.                                 

"מנת יתר?" גמגמה בעודה מלטפת את פני גופת בנה הזר לה, בעלה הנהן ארוכות.

הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299