אני
לא אוהבת תקופות מעבר. אביב תמיד גורם לי להתגעגע לחורף וסתיו תמיד גורם לי לכאבי
גרון ונזלת; כרגע מה שגורם לי להרגיש קצת חלשה זאת תקופת המעבר הקיימת- תקופת מעבר
בין התיכון לצבא. בעצם אני מחכה כבר כמה חודשים, ונשארו לי עוד כמה נוספים עד שאני
סוף סוף אוכל להתגייס לצבא. אני מרוגשת רק מעצם המחשבה שכבר יהיה תועלת בחיים שלי
מאשר להוציא את קופיקו הכלבה לטיול ולנקות את הבית. מרוב נואשות החלטתי להקרין את
ה- DVD של "יומני הנסיכה" ששמרתי מכיתה ז
, אולי הפרצוף הצעיר והתמים של אן האת'וויי יחזיר אותי לזיכרונות הילדות הנהדרים
שיש לי וישפר פלאים את מצב רוחי.
אוקי.
שיניתי את דעתי, הילדותיות בסרט הזה עושה לי רפלקס הקאה במיוחד לנוכח העובדה שהוא
מתרחש בבית הספר תיכון, שלצערי אני מרגישה כלפיו געגועים נוסטלגיים מטרידים למדי.
קופיקו הכלבה מביטה בי בדאגה בעוד אני מכבה כמעט בהיסטריה את הטלוויזיה ומתחילה
לבהות בתקרה. מעניין אם אני אקפוץ ממש גבוה מהספה אני אוכל לגעת בתקרה, זה באמת
יהיה ניסוי מדעי מעניין. שנייה לפני שהחלטתי ללכת על זה והכנסתי את עצמי ליציבת
קפיצה שתניב לי את הסיכוי הכי גבוה באמת לגעת בתקרה נשמעה דפיקה עדינה בדלת. פלטתי
אנחה עצבנית וקיללתי בקול רם את האדם שהפריע לי לעשות "שיא גינס אישי בקפיצה
לתקרה". אני נראיתי מרושל למדי באותו רגע שפתחתי את הדלת- מרושל למדי בשביל
אחת שנשארת בבית למשך רוב היום זה שיער פרוע שלא סירקו אותו לפחות 3 ימים, חולצת
אוהל (חולצה שגנבתי לאבא מהארון שעוזרת לי להפחית את רגשות האשמה על כול אכילת
השוקולדים בבית) ומכנסים מלוכלכים שיש לי מכיתה ח; וכמובן הגרביים הכי נוחות שיש
לי בארון, גרבי צפרדעים סגולות עם חורים. תיארתי לעצמי שזאת בטח התקופה הזאת של
כול המתרימים ותכננתי להבהיל אותם קצת עם מראה ההומלסית שיצרתי אך להפתעתי הרבה מי
שנצבה שם בפתח הייתה אישה גבוהה ורזה עם שיער קצר ומסוגנן בצבע חום ופנים של פיה
שדומות באופן זהה לשחקנית שראיתי לפני 5 דקות בטלוויזיה. אן האת'וויי.
"שלום",
האישה אמרה וחשפה שיניים לבנות ובוהקות. היא דיברה עברית מושלמת ללא מבטא אמריקאי
ולכן ידעתי בוודאות שזאת בטח מעריצה מטורפת ועשירה שהחליטה לעשות ניתוח פלסטי
לפרצוף.
רציתי
לשאול אותה מה עבר לה בשכל לעשות ניתוח שכזה אבל נזכרתי במבטים החודרים של אימא
כול פעם ששכחתי נימוסים בסיסים. "שלום", אמרתי והאישה הושיטה את ידה.
לחצנו ידיים ואז בעדינות דחפה אותי קלות בשביל להיכנס.
"אממ
מה את עושה בתוך הבית שלי בדיוק?", אין לנו שכנים חדשים ואני לא זוכרת
שהזמנתי פסיכית מאברבנאל.
"את
הזמנת אותי לפה".
"הזמנתי
אותך לפה? לא. לא נראה לי", הוצאתי את הפלאפון מהכיס, מוכנה לצלצל למשטרה אם
היא מתחילה להשתגע.
"טכנית
את לא הזמנת אותי לפה אלא הוא", היא הצביעה למעלה, לתקרה, "אבל את צריכה
אותי אז הנה אני פה".
"אני
לא מבינה כלום, אני באמת לא מבינה מה את רוצה ממני", אם לא הייתי סקרנית לדעת
מה עובר לה בראש הייתי כבר מצלצלת לעזרה. "בשעות הפנאי שלי מלבד עיסוקי
כשחקנית אני עושה עבודות התנדבות ונקראתי לפה בשבילך. את צריכה את העזרה שלי, כך
הוא אמר לי לפחות", היא שוב הצביע לתקרה, "אבל ממה שאני רואה", היא
סקרה אותי מכף רגל ועד ראש, "אין ספק שאת צריכה להתחיל לטפל בעצמך.. זאת
אומרת.. החולצה הזאת היא סכנת נפשות".
"אם
את באמת ה-שחקנית זוכת האוסקר לשחקנית המשנה אן האת'וויי אז איך את מדברת עברית
ללא
מבטא כלל ואיך - - ", עשיתי עצירה
דרמטית, "איך בכלל הגעת לכאן באנונימיות מוחלטת?".
היא
חייכה את חיוך ה-אן האת'וויי שלה, החיוך שרואים אצלה בכול סרט, הורידה את העקבים
הענקיים שלה והחלה להתהלך במטבח ולהכין לנו תה, "הוא הכין אותי מראש. נתן לי
מידע עלייך ואמר לי שאני חייבת לדעת את השפה העברית באופן מושלם ואני כשחקנית
כמובן שהייתי מוכנה לאתגר; לגבי האנונימיות- הוא פשוט שלח אותי לפה בעזרת חור
תולעת. חמש דקות ואני פה ואף אחד לא יודע מזה חוץ משתינו. כמה סוכר?", שאלה
בעודה מוזגת מים חמים לשני ספלים.
איכשהו
היא גרמה לי להיפתח אליה ולספר לה על כול החוויות בתיכון ועל העבודה שפוטרתי ממנה
ואחריה כבר הפסקתי לנסות; והיא סיפרה לי על האודישנים הגרועים והאקס שהעלים כספים.
בסוף היא שאלה מה אני רוצה לעשות בעתיד ועניתי לה, "סרטים". היא צחקה
קלות ואחר כך אמרה שהיא חייבת ללכת ופשוט נעלמה, כנראה דרך חור התולעת. היא השאירה
איגרת של הוליווד ועליה כתבה, "זאת תקופת מעבר, בסוף היא עוברת. נתראה עוד
כמה שנים. שלך, אן". החתימה הזאת שווה המון.
משתתף בתחרות כתיבה של גוף מארח של ישרא בלוג
http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13705000
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
קולטר