ללא נושא

אין דרך קלה להתחיל פוסט כזה, ואולי זה נדוש ואולי כולם כותבים על זה- אבל כל מי שכותב על זה מבורך בעיני.

יום הזיכרון לשואה ולגבורה מזכיר לנו מאיפה באנו ואיך הניצולים החיים הם בני 67 ומעלה מה שאומר שאו שהם היו ילדים קטנים מאד ובקושי יודעים מה קרה שם, או שהם מבוגרים מאד ולא זוכרים לא רק מה שקרה שם, אלא גם מה קורה פה. סבתי האחרונה היא ניצולת שואה (כל שאר הסבים והסבתות שלי ז"ל נפטרו ממחלות או משיבה טובה בארץ) והיא סובלת מדימנציה. היא אף פעם לא דיברה איתנו הנכדים או עם הילדים שלה על השואה- כשהם הגיעו לארץ לא האמינו להם וגרמו להם להתבייש בכך שהם מספרים סיפורי זוועות שכאלה... זה עצוב מאד, כי היום נדמה שכבר לאף אחד לא איכפת ואז כשהיה, פשוט לא היו מסוגלים לדבר על זה. זה היה קשה מדי.

סבתי חולת דימנציה והיא בת 91, והסיפורים שלה הם כולם סיפורי גבורה- אני גאה להיות נכדתה של אישה לוחמנית ועצובה להגיד שהיא כבר לא זוכרת מי אני...

כשהנאצים פלשו לפולין סבתא שלי מייד הרגישה שהיא ומשפחתה בסכנה. עם הרבה שיכנועים היא הצליחה, בגיל 17 בלבד, להציל את משפחתה בפעם הראשונה והם נמלטו מגרמניה להולנד. כשהנאציזם התרחב והגיע גם להולנד, למשפחה לא היה כוח לברוח, אבל סבתי שהייתה כניראה בעלת אינטואיציה גבוהה ברחה לבד ליערות בלי המשפחה. מאוחר יותר התברר שהוריה נשלחו למחנאות השמדה ונרצחו. 2 אחיותיה ברחו גם הן למקומות שונים- אחת לאוסטרליה והשניה אינני יודעת (אך היא כבר נפטרה..).

לא זכור לי כ"כ המסע שלה דרך יערות ביחד עם בן דודה בבריחה קבועה מהנאצים ועד חתונתה בפולין עם סבי, פעיל בבריגדה היהודית שנסע לישראל לפניה (להכין לה את הקרקע)- אך זכור לי סיפור אחד מאד מרגש שסיפרה לאחותי כשהיא עשתה את עבודת השורשים שלה: יום אחד, אחרי ימים רבים של בריחה, בן דודה של סבתי (צבי) החליט שנמאס לו לברוח, ושהוא מסגיר את עצמו לגרמנים. סבתא שלי לא רצתה לאבד עוד קרוב משפחה (באותה תקופה היה לה רק אותו ואת חברי הבריגדה) וניסתה לדבר על ליבו. הוא לא הסכים לשמוע לה, ולבסוף היא ניסתה דבר נואש אחרון היא קרעה לו חתיכה מהמעיל. כשהוא שאל אותה "מה את עושה??" היא אמרה לו "אם אתה הולך לשם, אתה לא צריך את זה. אתה הולך למות."

מיותר להגיד שהיא הצילה את חייו, כי כולנו ודעים שזה מה שהנאצים היו עושים אם היו תופסים יהודי נמלט מיערות פולין; אבל מוסר ההשכל פה הוא כפול: החיים שלנו יקרים, ואסור לנו לשכוח את זה ואסור לנו לוותר עליהם בקלות, כי תמיד יש דרך להינצל או להצליח אם רק נרצה. המשל השני הוא שאנחנו חייבים להמשיך לספר את הסיפור על השואה, גם כשסבים וסבתות שלנו לא יזכרו יותר כלום או פשוט ימותו בשיבה טובה (או לא טובה כי לצערי גיליתי לאחרונה שהורידו את קצבאות הניצולים מ6000 שקל ל4000 שקל שזה פשוט ביזיון שלא נותנים לניצולי שואה לסיים את חייהם בכבוד כי זה באמת כל מה שנשאר להם) נישאר רק אנחנו. מכחישי שואה יהיו תמידי, ואם השואה תישכח, כבר לא נזדקק לאייפונים שלנו, לבגדי המעצבים שלנו או לאח הגדול- נזדקק אחד לשני, כדי לנסות ולהימלט מהמוות ששונאי יהודים ברחבי העולם עדיין מנסים להמיט עלינו.

לא נשכח ולא נסלח, כי סליחה מלאה כמוהה כשיכחה.