כבר מספר שנים שאני מתלבט אם, מתי ואיך לסגור את הבלוג הזה, מתוך הבנה שאין לי כבר באמת מוטיבציה לכתוב בו. לראייה, הפוסט האחרון שלי היה לפני שנה וחצי, והפוסטים האחרונים לפניו התפזרו באקראי על-פני שנת 2015. מאז הספקתי לפתוח לי
אתר חלופי בדומיין שרכשתי, ולהעביר תמונות ופוסטים באופן חלקי לשם. אחר כך כתבתי פה את הדבר הזה:
אולי אני אשמור את הבלוג הזה כאן בשביל דברים כאלו בדיוק? הרהורים בעבר והעלאה-באוב של תחושות שחוזרות כל שנה-שנתיים? לפני שכל הקשרים במוח שלי מהתקופה ההיא ידעכו, כמו שדעכו רוב הקשרים של "אור שנות ה-90" לפניהם, ושל "אור התינוק" לפני אלו... כשבמקביל אני עדיין מרגיש בעוצמה גבוהה את "אור פוסט-צבא" ומתהווה לו "אור בסביבות גיל 30". מי יודע, אולי כתיבה כאן דווקא תשמר את הקשרים הישנים ההם.
כאמור - תמיד יכולתי למצוא לעצמי תירוצים להישאר פה בכל זאת. בין אם נוסטלגיה (כמובן), בין אם שימור ידע ובין אם ניסוי פסיכולוגי על עצמי. למזלי (?) החליטו בנענע-10 לחסוך לי את ההתלבטויות וההצדקות ולסגור את האתר לחלוטין. לא גישה לפוסטים ולדף העריכה, לא שחזור, לא קריאה... שום-כלום, מוות מוחלט של ישראבלוג. תודה לכם, נענע-10 - ידעתם (לפחות מבחינתי) מתי כבר נדרשת המתת-חסד. גיביתי את כל הבלוג (בשתי השיטות), שמרתי באותה תיקייה את כל התמונות מהתפריטים בצד וכו', סרקתי את הכל כדי לוודא, במעין פרץ של פרנויה, שאכן הכל נשמר, והנה אני כותב את הפוסט הזה.
אז בנימה זאת - נוח על משכבך בשלום, האינקוויזיציה, בלוג נחמד שלי. היית מקום לפרוק רעיונות, תסכולים, תמונות, מוסיקה, בדיחות וחוויות משנת 2004 (כיתה י') ואילך. יותר מעשור ליווית אותי - דרך התקופה המתסכלת של התיכון, דרך סערת הרגשות שבתחילת השירות הצבאי שלי וההתייצבות שאחר כך, דרך ההלם של התואר, דרך שתי מערכות יחסית רציניות (שנרקמו דרך האתר הזה, לא פחות), ודרך עשרות תגליות של מוסיקה, סרטים וספרים. אני לא חושב שאני יכול לדמיין את חיי התיכון והצבא שלי בלי הבלוג הזה, ואני בהחלט אתגעגע.
תכל'ס, אני כבר עכשיו מתגעגע. :(
בבלוג זה
בכל הבלוגים
