נתחיל בזה שאני לא מאמינה שאני אומרת (כותבת. להתחכם עם עצמי.נפלא.) את זה.
אנשים אוהבים אותי. שמתי לב לזה ביומיים האחרונים..
הייתי בהשתלמות מהנוער העובד, כלומר שהייתי בקן בירושלים בסופ"ש הזה, עם עוד כמה עשרות אנשים מהסביבה.היה ממש נחמד, עברנו פעולות וכאלה אבל זה כבר די רגיל. באמת שמתי לב שאנשים רוצים להיות בחברתי, רוצים אותי, וזו ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות למישהו. זה פשוט כמה מקרים קטנים שהופכים למשהו גדול ונפלא:
חברה שלי ממודיעין אמרה לי שהיא מסתכלת עליי מלמטה, אחרי שאמרתי שאני נרתעת מהעובדה שכשאני אדריך, אני אהיה דמות לחיקוי של ילדים.. ואותו דבר אמר עוד ידיד שלי.
אנשים פשוט אמרו לי:" יואו ירדן, את כזאת חמודה!"
בדרך חזרה חברה שלי התקשרה אליי וזה כזה נחמד, כי פעם זה לא היה קורה.
והבטחתי לעצמי שאני אשמור עם חברה על קשר...שזה קשה, כי היא גרה במקום אחר, ואפילו שזה לא כזה רחוק מאיפה שאני גרה אני יודעת שזה היה כל כך הרבה יותר קל אם היא הייתה גרה איפה שאני.
והתחבקתי מלא עם אנשים. בכלל, אני כל כך אוהבת חיבוקים.חיבוקים זה מושלם.
עד לא מזמן, לא הייתי בטוחה עד כמה אני רצויה. אני הולכת בהפסקות שלי למגרש, ששם יש את כל האנשים שאני מכירה מהקן, ועלתה לי מחשבה שאולי אני קצת..נדחפת, לא יודעת. אחרי היום אני יותר בטוחה בזה שאני כן רצויה, שכן יש אנשים שרוצים לדבר איתי וזה ממש לא מובן מאליו.
וואו. עם כמה שזה קשה, עוברת עליי תקופה ממש טובה. נכון, לא הכל מושלם. אין דבר כזה מושלם.
אני רוצה להסתכל על הדברים הטובים שיש לי בחיים...ושהם יגברו על הרע. על המחשבות האלה שלא עוזבות והמוח שעובד שעות נוספות ומנתח כל דבר קטן.
זהו, בערך. שבוע טוב:)
דני.
אפקט פיגמליון