הייתה אזכרה לאבא היום. לא בכיתי, אני אבכה מתישהו. כרגע הכל בסדר.
אמא
קנתה לעצמה קבר ליד אבא, הוא פינתי בבית קברות. בינתיים מה שיש שם זה מין
קלקר כזה. בכל אופן, היא מסתכלת על הקבר שלה ואומרת לחברה שלה שהייתה
איתנו:" מה יש לך? קבר פינתי זה הכי טוב. שלושה כיווני אוויר!"
ואני
מסתכלת על הקבר של אבא- שיש בצבע קרם שעליו מונחת אבן בזלת שכתוב עליה "יורם"
באותיות שפעם היו זהובות, אבל היום הם בצבע טורקיז יפה בגלל מזג האוויר,
ואני יודעת שאם הוא היה איתנו הוא היה צוחק, או לפחות מסתכל על אמא במבט משועשע.
לא ירד גשם ב10 דקות האלו.
"אבא עשה שלא ירד גשם". גם כן. אני שונאת את ההערות האלה שלה, אבל אני לא אגיד לה שום דבר כי זו הדרך שלה להתמודד. כמו שאני נהיית ממש מגעילה לכולם חוץ מאחותי, ושאני מתה ללכת מהבית לחברים, סתם בשביל טיפת שפיות.
4 שנים עברו.
"הוא מאוד חסר לי"
אני יודעת, אמא. אני יודעת.
בית קברות. אולי המקום הכי עצוב בעולם.הולכים ומוקפים במתים וטונות של אבן.
ירדן.