רגע, מה?

לפעמים אני מרגישה שאני רואה ואינה נראית. אני מרגישה שאני רואה את כולם, רואה מה גורם להם לשמוח ומה גורם להם להיות עצובים, אני רואה מה הם אוהבים. אבל אין אף אחד שרואה אותי, אין אף אחד שמסתכל עליי וחושב לעצמו שיש משהו מעבר לג'ינס והטי שירט הקרועה, השרשרת הצמודה שלא יורדת מהצוואר והצמידים. מי שם עליי בכלל. לפעמים זה מרגיש כאילו אני אהיה לבד לנצח. (ביטחון עצמי. או יותר נכון, חוסר ביטחון עצמי.)

ואז אני מקבלת מאחת מכן סמס, אני מדברת או רואה או נפגשת ואני מבינה

שאם אני אלך יהיו אנשים שישימו לב

ושיש אנשים שרוצים להיות איתי.

ושאני די סבבה סך הכל.

אז לקראת הטיסה שלי ביום חמישי, שבה אני עוזבת אתכן לחודש, אני רק רוצה להגיד

שאני אוהבת אתכן המון המון המון. אתן כל כך חשובות לי ורק בזכותכן אני יודעת שהכל בסדר והכל יהיה טוב.

אני אתגעגע אליכן, ואני יודעת שסך הכל אני טסה בשביל להיות עם המשפחה שלי ולהנות, אבל אתן באמת תחסרו לי. כי בתכלס אם הייתן באות איתי זה היה כל כך הרבה יותר טוב.

אני לא מאמינה שזה יום חמישי הזה...

דיר באלק לתת לי ללכת בלי מכתבי טיסה!

ג'ורד.

נ.ב

נכון? נכון שזו לא רק אני שמרגישה בלתי נראית לפעמים? נכון שזו לא רק אני שמרגישה שאין אף אחד בעולם הזה שרואה אותי, מבפנים, באמת?