עקרונית, יש לי חור עצום בהשכלת התרבות שלי. כשאריק איינשטיין נפטר לא הרגשתי חלק מהאבל הלאומי, פשוט כי לא הרגשתי שאני מכירה את פועלו. כאפה להורים שלי על החינוך העקום, אני יודעת.
תכלס, גם את ספי ריבלין אני לא לגמרי מכירה. אני יודעת שהוא התמודד עם סרטן במיתרי הקול ודיבר כשהיה צריך לשתוק. הוא לא יכול היה לשתוק, הבנאדם הזה. כשראיתי אותו תמיד חשבתי שהוא איש כזה מצחיק ונחמד ותמיד הערכתי אותו שהוא לא הפסיק לדבר אפילו כשאמרו לו.
אפילו שלא ראיתי הבית של פיסטוק (חינוך עקום אפילו שזה לפני זמני), אפילו שלא ראיתי הצגה בהבימה שהוא השתתף בה, הייתי ותמיד אזכר בספי ריבלין על בסיס שבועי-חודשי שכזה. פשוט כי (כמו שהכותרת מגלה), לאמא שלי יש את אותו שם. זה בדרך כלל הולך ככה:
״איך קוראים לאמא שלך?״
״ספי״
״מה?!״
״ספי״
״איך?!״
״ספי! ספי, נו..כמו ספי ריבלין, השחקן!״
״אהה, אוקיי. טוב, תודה מתוקה.״
שמעתי שהוא נפטר, ופתאום היה לי כל כך עצוב. אני זוכרת שעשו עליו מין כתבה בחדשות לפני כמה שנים על הסרטן והמשחק וההתמודדות. בחיוך ענק ובקול צרוד הוא המשיך לדבר ולספר בדיחות.
אז ספי, רק רציתי להגיד לך תודה. תודה שהיית ויצרת חלק מהתרבות שלנו פה. ובנימה אישית יותר, תודה שבזכותך יש לי דרך להסביר לאנשים איך קוראים לאמא שלי.
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
