רגע, מה?

תקופת ה"אין לי מה לכתוב בבלוג כי הכל טוב לי כלכך" התגלתה כמצב רגעי ופחות כמו תקופה. oh well.

אבל ברצינות, אני די בטוחה שזו התקופה הכי פעילה של הבלוג בכל שנותיו. מזל שלכתיבת פוסטים לא צריך חיים כמו בקנדי קראש, אחרת הייתי מה זה בבעיה.

אני יותר ויותר חושבת שאני צריכה פסיכולוג ואולי איזו דיאטנית-מאמנת כושר כדי להמשיך את החיים שלי. כלומר, היום הייתה לי בדיקת דם כי אני פשוט עייפה יותר מידי כל הזמן ולא משנה כמה אני ישנה. אז בהתחלה חשבתי שאולי אני אנמית או משהו כזה. אבל תכלס, אני לא אוכלת טוב, אני לא ישנה טוב (אוקיי, זה ממש מביך, אבל אני מאשימה את האייפון ואת אפליקציית ההרצאות של TED. זה כלכך מעניין שאני מונעת מעצמי שינה.) אז כן, דקרו אותי וכואב לי ביד ולקחו לי איזה 3 מנות דם, וברור לי שהכל יצא תקין. זה המוח שלי שצריך לבדוק.

אני כותבת פה המון המון על אבא שלי, אבל אני לא זוכרת אם הזכרתי את העובדה שאנחנו לא מדברים עם הצד שלו במשפחה, כלומר עם ההורים שלו והאחים שלו וכל זה. זה סכסוך עתיק יומין שאין טעם להרחיב עליו. בכל אופן, היום נודע לי שאבא של אבא (כאילו, סבא, אבל התואר הזה לא מגיע לו כי הוא לא הרוויח אותו) נפטר. לפני שלושה חודשים לפחות. ישבתי ליד אמא ואחרי שתיקה של כמה שניות והסכמה שהנושא לא מעניין כל כך (לדבריה:"זה כמו שתגידי לי שהמשקפי שמש שלי על השולחן. בסדר, זה לא מעניין ולא משנה"), התחלתי לצחוק. לא מאוד מאוד לצחוק, מין גיחוך צחוק כזה. זה לא שאני שמחה שהוא נפטר, חס וחלילה. זו פשוט האדישות המוחלטת שקיבלנו בה את הבשורה (שאגב, הגיעה דרך דודה שלי שהסכלה בפייסבוק הפתוח של אחות של אבא.הזונה המזדיינת. סליחה, זה לא יפה)

אז הנה השאלה. אם צחקתי כי הייתי אדישה, זה אומר שאני עדיין אדישה או שאני לא אדישה כי צחקתי?

עוד בשורה שקיבלתי היום היא שהרופא הראשי בלשכת הגיוס קיבל את המסמכים הרפואיים שלי ואישר אותם. זה אומר שאני רק צריכה להגיד "כן" ויש לי פטור מלא משירות צבאי. לעומת זאת, אם אני רוצה להתנדב, אני צריכה להגיד ואני אזומן לוועדה ואני אתחיל תהליך התנדבות. (הוועדה שהייתי צריכה ללכת אליה לא קרתה בסוף כי לא היו לי כל מיני מסמכים)

פעם, הכל היה לי ברור, אבל עכשיו כבר ממש לא, ואני בשיא הרצינות לא יודעת מה לעשות. אנשים כמו אמא וחברים הצליחו להשפיע עליי, אמרו לי שאם אני רוצה לעזור למדינה עדיף לשלם מיסים מאשר להתנדב לצבא, שאין תפקידים טובים למתנדבים ומה לא.

אני רק בת פאקינג 17, אלוהים. (אני לא אומרת את זה הרבה). יש לי תחושה שההחלטה הזאת תשפיע לגמרי על החיים שלי, ובכללי כולם שואלים אותי מה אני רוצה לעשות בחיים ולאן אני הולכת ואני לא יודעת מה לענות.

עזרה? (לגבי הצבא, לפחות. אנחנו קהילה מגוונת, בטוח יש פה מישהו עם כמה תשובות)

אגב, הסיבה למה לא מגייסים אותי.

אני חושבת עכשיו, שאולי את כל הדברים האלו הייתי תכלס יכולה להגיד למישהו. מעניין למה לא חשבתי על זה ברצינות מקודם.

oh well.

לילה טוב