רגע, מה?

דיברתי עם אמא שלי בשעה 21:15, עכשיו 22:50, והיא אמרה לי שתוך חצי שעה- ארבעים דקות היא תהיה בבית. היא בטוח התעכבה שם (היא עם סבתא בבית חולים אז זה אפילו הגיוני), אבל אני לא יכולה למנוע מהמחשבה המטרידה שמשהו רע קרה לה מלהכנס לי לראש. אני דוחפת אותה החוצה ובכל זאת אני מרגישה שעוד רגע אני אקבל טלפון שישנה את החיים שלי. ממש כמו הפעם ההיא לפני שש שנים שנשמעה צרחה מהקומה העליונה ונהפכתי לחצי יתומה.

אתם מבינים, לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני דפוקה, שנשרטתי לכל החיים. זה המחשבות היומיומיות המציקות שאי אפשר לברוח מהן ואפשר להשתגע.

בבקשה,עולם. בלי טלפונים מפתיעים. או צרחות. לא היום.