רגע, מה?

זה לדבר בטלפון ולא לדעת מה להגיד.

אהבתי. לא. אוהבת, בהווה. אבל זה פשוט לא מספיק.

כן, אני יודעת שאתה קורא פה, ואין לי מה לעשות.

עכשיו בסדר. עוד מעט יתחיל הבכי, אז ההשלמה ואז ההתחלה מחדש.

לא חוזרת, מצטערת.

ועכשיו נותר להתמודד עם חיבוקים ושאלות לא רצויות.

אני יודעת להתמודד עם זה אבל.

כמה שאני אוהבת את האנשים סביבי ומעריכה.

יהיה טוב, אתה יודע?

ביי. להתראות. אתה האהבה הראשונה שלי ותמיד תהיה.

ירדן.

אני חושבת שאני נהיית חולה. כואב לי הגרון, יש לי בחילה וקר לי כל הזמן. אני אשכרה מסתובבת עם מעיל בבית.

אני לא יכולה להיות חולה..יש לי שבוע עמוס, מתחילה תקופת מבחנים ואעאעאע אני כל כך עייפה כבר. אני רוצה ללכת לישון. אני אלך לישון מוקדם היום, נראה איך אני ארגיש מחר.

אני תוהה אם אני בן אדם שאפשר לקרוא אותו בקלות. בזמן האחרון אנשים אומרים לי שאני נראת מבואסת, אבל הכל בסדר.

ההרגשה הזאת שאני בן אדם אהוב ליוותה אותי כל היום.זה היה נפלא^^

נזכרתי למה אני לא אוהבת לדבר עם אמא על אבא שלי. יש לה מין אנחה כזאת, קורעת לי את הלב. אני כל כך עייפה. פיזית, ונפשית.

לא, זה לא גדול עליי החיים האלה, ואני רק בכיתה י'.

אבל נו...יש מבחן בדיוק בתאריך הלועזי שאבא שלי נפטר, ואני יודעת שאני אהיה אאוט לגמרי ואתחיל לחשוב עליו באמצע. אני מקווה שבחמשבות שלי הוא יגיד לי להמשיך, כי הוא כן מעודד אותי מפעם לפעם. כאילו, אני. מעודדת את עצמי. מבלבל משהו.

חשבתי היום מה אני אעשה כשאהיה גדולה. אין לי מושג. הגעתי למסקנה שאני לא רוצה לעסוק במשהו בנאלי כזה. בת דודה שלי התחילה לעבוד ב"טבע" לפני כמה שבועות.

אני לא רוצה לעבוד בטבע, אני לא רוצה להיות מורה כמו אמא, אני לא רוצה להיות הייטקיסטית כמו אבא. אני לא רוצה ללמוד מדעי המוח כמו אחותי.

אני רוצה לעשות תואר בחקר כלי מוזיקה. או בחקר המדע הבדיוני לאורך ההיסטוריה. משהו שקשור ל...אנשים

אני רוצה לעזור לאנשים, אבל אני לא רוצה להיות פסיכולוגית. יחי הבלבול.

אני רוצה לטוס. אולי אני אעבוד בשדה תעופה. בתור...לא יודעת

דיילת?

לא נראה לי.

אני יודעת שאני יכולה להיות כל מה שאני רק רוצה.אני יודעת שמנקה לא אהיה, ואני יודעת שמצפים ממני ליותר מחקר המדע הבדיוני לאורך ההיסטוריה.

ואז חשבתי שבעצם אף אחד לא יודע מה יהיה בעולם בעוד 5 שנים מעכשיו, או אפילו בעוד 3.

אז למה שאני אדע?

אני כותבת פה יותר מפעם, זה מוזר.

אולי אני צריכה פסיכולוג.

חחחחחחחחח ממש. למה שזה יתחיל לעבוד בפעם הרביעית?

אני לא מדברת עם האנשים הנכונים. עם האנשים הנכונים אני לא מדברת. מסיבות שונות, אבל לכל דבר יש סיבה. נראה לי שזאת התשובה שלי.

באלי מרתון בדיחות קלילות. יאאאאאאאא מאן!

יש לי בחילה. האף נוזל.הראש כואב. חצי- חולה. בוחן בביולוגיה. דו"ח בכימיה. חברות, חבר.

פעולה, עוגיאדה, גיוסים. לחזור ביום שלישי בחמש.גשם.חורף. מתמטיקה. הרצאה מחר. בגרויות. הוואי. חו"ל. אני רוצה את גיא. ואת נעמה ואביעד ואת אחותי. בעיקר את אחותי. אני רוצה לבכות. ולצחוק ולישון תוך כדי בכי.להתחיל לראות סדרה חדשה. לסדר את החדר, לקנות לעצמי משהו. ללכת לשדה תעופה. לדבר עם קורי. לנגן. להתאמן. כואב לי הראש. איפה התה? אה, הנה. אין ייאוש בעולם. עייפה. מרגישה דפוקה בשכל, שרוטה והכי נורמלית בו זמנית. לדבר? אולי. נראה. חיבוק קבוצתי, זה מה שאני צריכה עכשיו. טונה אהבה. אפצ'י. סעמק. אני צריכה להצטלם תמונת פספורט מחר. אז..כסף לביצפר. אני לא אספיק ללכת לישון מוקדם היום. FML. להפסיק להצטרך את החיזוק החיצוני הזה שאומר לי שהכל בסדר. למה לא חשבתי לספר לו את כל מה שכתבתי פה? ירוק. ים. קיץ. אני חולה ועכשיו חורף. "נפלת חזק, ונדמה שאתה בכלל לא שולט בחיים שלך, מנותק. רגשני משותק, תודה שנפלת חזק". פיתוח קול. להיות בריאה עד שבוע הבא.

במוחה של אישה, הסיפור האמיתי.

לילה טוב, ירדן.

(אני בסדר, באמת.)

נתחיל בזה שאני לא מאמינה שאני אומרת (כותבת. להתחכם עם עצמי.נפלא.) את זה.

אנשים אוהבים אותי. שמתי לב לזה ביומיים האחרונים..

הייתי בהשתלמות מהנוער העובד, כלומר שהייתי בקן בירושלים בסופ"ש הזה, עם עוד כמה עשרות אנשים מהסביבה.היה ממש נחמד, עברנו פעולות וכאלה אבל זה כבר די רגיל. באמת שמתי לב שאנשים רוצים להיות בחברתי, רוצים אותי, וזו ההרגשה הכי טובה שיכולה להיות למישהו. זה פשוט כמה מקרים קטנים שהופכים למשהו גדול ונפלא:

חברה שלי ממודיעין אמרה לי שהיא מסתכלת עליי מלמטה, אחרי שאמרתי שאני נרתעת מהעובדה שכשאני אדריך, אני אהיה דמות לחיקוי של ילדים.. ואותו דבר אמר עוד ידיד שלי.

אנשים פשוט אמרו לי:" יואו ירדן, את כזאת חמודה!"

בדרך חזרה חברה שלי התקשרה אליי וזה כזה נחמד, כי פעם זה לא היה קורה.

והבטחתי לעצמי שאני אשמור עם חברה על קשר...שזה קשה, כי היא גרה במקום אחר, ואפילו שזה לא כזה רחוק מאיפה שאני גרה אני יודעת שזה היה כל כך הרבה יותר קל אם היא הייתה גרה איפה שאני.

והתחבקתי מלא עם אנשים. בכלל, אני כל כך אוהבת חיבוקים.חיבוקים זה מושלם.

עד לא מזמן, לא הייתי בטוחה עד כמה אני רצויה. אני הולכת בהפסקות שלי למגרש, ששם יש את כל האנשים שאני מכירה מהקן, ועלתה לי מחשבה שאולי אני קצת..נדחפת, לא יודעת. אחרי היום אני יותר בטוחה בזה שאני כן רצויה, שכן יש אנשים שרוצים לדבר איתי וזה ממש לא מובן מאליו.

וואו. עם כמה שזה קשה, עוברת עליי תקופה ממש טובה. נכון, לא הכל מושלם. אין דבר כזה מושלם.

אני רוצה להסתכל על הדברים הטובים שיש לי בחיים...ושהם יגברו על הרע. על המחשבות האלה שלא עוזבות והמוח שעובד שעות נוספות ומנתח כל דבר קטן.

זהו, בערך. שבוע טוב:)

דני.

אפקט פיגמליון