רגע, מה?

מחשבות קופצות

אני גאה ביכולת ההקשבה שלי בזמן האחרון. ים סבלנות. אני רואה ושומעת כשאנשים צריכים את ההקשבה שלי.

אני מרגישה שהחיים שלי הם כמו טלאים- טלאים, שהדבר היחידי שמקשר בין החלקים השונים האלו זו אני. אני משערת שזה ככה אצל כולם, אבל אצלי זה מרגיש קיצוני יותר. לעבוד במרכז תל אביב ופתאום לדאוג ממבחן במתמטיקה. להיות בגג העולם, שיא החופש, ואחר כך המציאות מחטיפה לי כאפה.

רב קו היה הרבה יותר הגיוני אם במקום להטעין כסף לקו מסוים, פשוט היה בו כסף. כמו כרטיס אשראי, אבל לאוטובוסים.

השגרה לא מדכאת אותי בינתיים. איכשהו, בזמן האחרון קורים דברים שלא ציפיתי להם או שכן ציפיתי והם מיוחדים מספיק כדי להרים לי את השבוע, למנוע מהתחושה הזאת של הכל-אותו-דבר להשתלט לי על המחשבה.

מצאתי את עצמי אומרת לחברה היום שיש לי קבוצה מצומצמת של חברים וזהו לצערי. אני תוהה למה ה"לצערי" הזה בא לי טבעי כלכך. כלומר, יש שלושה אנשים לפחות בעלם הזה שהם לא משפחה שאוהבים אותי מספיק כדי לשמור על קשר הדוק. אז למה זה לא מספיק? למה אני צריכה יותר?

אני לא באמת צריכה יותר. זה החברה שאומרת, שככל שיש לך יותר אנשים שמדברים איתך ושאפשר להנות איתם מצבך יותר טוב. אני לא חושבת שזה נכון. האנשים האלה, שקרובים אליי, זה מצרך נדיר באמת שהוא לא מובן מאליו. פתאום אני מבינה שההנחות הבסיסיות שלי לפעמים מושפעות מדברים שאני לא כל כך מאמינה בהם (פוסט קודם! פוסט קודם!)

מה זה מבאס שאבא לא פה. איזה משפט שחוק, אלוהים. כבר שכחתי מה זה אבא. הזכרון שלי כל כך מעוות אחרי כמעט שש שנים, האבא שאני צריכה הוא כנראה לא האבא שהיה צריך להיות לי. ובכל זאת, איזה באסה שאבא לא פה.

אחותי מתלהבת ומתכוננת לקראת הקעקוע שמתוכנן לנו ביחד ברגע שאני חוגגת 18. פתאום באמצע היום היא מביאה לי רעיונות. זה מוקדם מידי לחשוב על זה לדעתי. אני רוצה ללכת לראות מקעקע עם דמיון מפותח שיעצב לנו משהו מדהים, ולא גדול מידי. לא אוהבת קעקועים גדולים.

השאלה הזאת, "מה קורה", צריך להחליף אותה. כי או שהיא נאמרת ככה בהיסח הדעת, בלי לצפות לתשובה, או ששואלים ומצפים לתשובה קלילה, "הכל בסדר". ומה אם יש מלא דברים שקורים? צריכה להיות שאלה כזאת, שרק אנשים שמכירים אחד את השני טוב יכולים לשאול, והמשמעות שלה תהיה "אתה עכשיו צריך לספר לי את כל הדברים שקורים בפירוט רב מבלי להחסיר דבר". אבל אם מישהו יגיד את המשפט הזה יהיה אפשר לברוח, "מה אחי, אני אומר לך, הכל טוב. העבודה הולכת מצוין, התחלתי ללמוד בקורס ברמנים ו-וואלה יש שם מישהי חמודה, שמתי עליה עין." אבל בעצם כלום לא טוב, הבחורה לסבית ואתה שונא את עצמך. את השאלה הזאת ישאלו ומיד כשהיא תישאל תרד על העונה עננת ביטחון, והוא יוציא את הכל. ואם מישהו שלא מכיר אותך מספיק טוב ישאל את השאלה הזאת זה יהיה ממש לא בסדר, מין טאבו חברתי שכזה.

אני עייפה. איזה כיף שמרוויחים שעה היום.

ירדן.

דברים שצריכים להביא לארוחת ערב עם אמא שלי וחבר שלה:

עצבי ברזל, אחרת תשתגע.

וואו כמה שאני עייפה. חזרתי מסמינר עם הגרעין שלי. וחוץ מהעובדה שישנתי בערך ארבע שעות, הפעולות היו מאוד כבדות. יש סוג של פעולות בתנועה שמכוונות לזה שתשאל דברים קשים על עצמך ועל החיים שלך. הפעולה הראשונה, זאת שהייתי ערה בה במאה אחוז, הייתה על קונפורמיזם. ההשפעות של החברה שיש עלינו, הקונפליקט התמידי בין הרצון לעשות מה שאתה רוצה והרצון של החברה להשאיר אותך בתלם שלה. אף פעם לא החשבתי את עצמי לקונפורמיסטית, אבל הנון-קונפורמיסטיות שלי באה מתוך מערכת. כלומר, במערכת שיש בה חוקים ונורמות, אני חושבת שאני מעוותת את החוקים, עוברת עליהם קצת. זה מתחיל מלדבר הרבה בכיתה, ללכת בתוך אגם בטיול השנתי למרות שכל הבנות האחרות הולכות על האבנים כדי לא להרטב, לא ללכת עם חולצות גזורות כי אני לא אוהבת אפילו אם זה ממש אופנתי. אבל אם אני חושבת על זה בשיא הרצינות, הדברים האלה לא באמת משנים. כי מסלול החיים שלי הוא אותו דבר איתם או בלעדיהם. אבל לאן, לאן?? אני לא יודעת. הייתי רוצה לעשות משהו אחר עם הזמן שלי, לעבוד אולי במשרה מלאה, אולי לעבור לגור במקום אחר, לטייל. אני רוצה לראות את כל מה שיש לעולם להציע לי, ולפעמים אני פשוט רוצה לשבת ימים שלמים מול הטלוויזיה ולא לעשות כלום. אחת השאלות החשובות שעלו בסמינר ומציקות לי בטירוף זה אם אני רוצה את מה שאני רוצה כי אני באמת רוצה את זה או בגלל שככה החברה הכתיבה לי שאני אמורה לרצות. יש דברים שקל לשים עליהם את האצבע. החברה החליטה שבגלל שאני אשה אז אני בטח אתחתן בגיל 29-33. לא יודעת אם אני באמת רוצה את זה או שזה סתם החברה. זה החלום של כל ילדה קטנה, להתחתן עם איש החלומות. זה טבוע בנו בגלל החברה. 

אז אני לא יודעת אם אני יכולה לשנות את החיים שלי בצורה דרסטית. יותר מידי גורמים יש במשוואה הזאת, יותר מידי לחצים עליי להיות בתלם. לסיים תיכון בהצטיינות, ללכת לאוניברסיטה, כי אמא שלי לא רוצה שאתנדב לצבא. שלא לדבר על שנת שירות שבכלל נחשבת בזבוז זמן. 

אז אולי השאלות האלה גדולות עליי בינתיים. אבל אני מפחדת שכשאגדל, כבר לא יהיה לי את הכוח לעשות את מה שאני רוצה באמת. או שכבלים עבים יקשרו אותי למסלול החיים הברור מאליו. 

לפני העתיד הרחוק, יש את העתיד הקרוב. אז חוץ ממבחן כל שבוע שיש לי עד חופשת חנוכה, יש גם את הקן שנטשתי לגמרי השנה. זה מעגל קסמים מרושע. אין לי תפקיד בקן אז אני לא באה לקן אז אין לי תפקיד בקן ואני לא באה אליו בכלל. קן זה מקום מדהים, שיכול להביא לי טעם לחיים האלה, שיגרום לי לעשות יותר מהמינימום הנדרש. אבל כדי לעשות יותר מהמינימום הנדרש צריך להזיז את התחת ולצאת מאזור הנוחות, ואני עצלנית. זה לא מובן מאליו שאני אתחיל פתאום להיות פעילה בקן. זה דורש הרבה והנה שוב מעגל הקסמים המרושע והפעולה שעברתי ביחד. אני כבר לא יודעת אם אכפת לי מהקן כי אכפת לי או כי הייתי בו כבר שש שנים ואני כבולה אליו וזה מה שמצופה ממני.  כל השאלות האלה, הפילוסופיות האלה קצת גדולות עליי כרגע. אני לא רוצה להתעלם כי זה בדיוק מה שכל האנשים עושים כשהם נתקלים בדברים מהותיים כאלה, הם מסלקים את זה מהראש וחוזרים לחיים שלהם, שנעים בקצב מסחרר בלי לחשוב שנייה על מה עושים פה בכלל ומה הלאה. אז מה אני אעשה? אני מפחדת שאפול לבינוניות. 

הרבה חומר למחשבה. 

שיהיה שבוע טוב לכולנו,

ירדן. 

אהוב ליבי,

לפני שש שנים בדיוק, היה לי משעמם ורציתי להכנס לבלוג שלי. אך אבוי, שכחתי את הסיסמא. במקום לפתוח בלוג חדש דרך האתר הלכתי למייל ששלחו לי בהתחלה, לחצתי על הקישור שם והופתעתי לגלות שנוצר בלוג חדש ולא הגעתי לישן. ככה, אתה הגע...

רגע אחד. איזה מוזר זה. הבלוג הזה מתחיל מה- 12.07, הבלוג הזה (שאליו שכחתי את הסיסמא) מתחיל מה- 10.07. איזה מוזר.

אוקיי, לא הגיוני לי כל כך.

בכל אופן!

אני חושבת שכדאי לחגוג עכשיו 6 שנים של כתיבה.

אז התחלת בתור 483358, עברת ל- 803088, והיית איתי פה בהכל. חבר ראשון ואהבה ראשונה ופרידה ומוות ושמחה והוצאת קיטור ובכי ומה לא. אז אני רק רוצה להגיד תודה, תודה למקום הזה שהוא הבית, הוא הנחמה והמפלט. תודה שבזכות המקום הזה זכיתי, באמת שזכיתי, להכיר ולהציץ לחיים של אנשים מדהימים כמוה, כמוהו וגם היא וזאת והוא לא רע בכלל;)

אז הנה כמה דברים שעברנו יחד:

 כן כן, כתבתי תגובה ששיעשעה את יואב ועצבנה את לירוני, איזה פאקינג נוסטלגיה ישראבלוגית.

עמוד ראשי בעמותת ישראבלוג!

ועד ועוד..

אז מזל טוב בייבי. אוהבת אותך ונתראה שנה הבאה

ירדן.

היום, בפינת "דברים ש..":

דברים שלא אמורים לאכול ביום אחד: חבילת הרשיס שלמה.