רגע, מה?

דיברתי עם אמא שלי בשעה 21:15, עכשיו 22:50, והיא אמרה לי שתוך חצי שעה- ארבעים דקות היא תהיה בבית. היא בטוח התעכבה שם (היא עם סבתא בבית חולים אז זה אפילו הגיוני), אבל אני לא יכולה למנוע מהמחשבה המטרידה שמשהו רע קרה לה מלהכנס לי לראש. אני דוחפת אותה החוצה ובכל זאת אני מרגישה שעוד רגע אני אקבל טלפון שישנה את החיים שלי. ממש כמו הפעם ההיא לפני שש שנים שנשמעה צרחה מהקומה העליונה ונהפכתי לחצי יתומה.

אתם מבינים, לזה אני מתכוונת כשאני אומרת שאני דפוקה, שנשרטתי לכל החיים. זה המחשבות היומיומיות המציקות שאי אפשר לברוח מהן ואפשר להשתגע.

בבקשה,עולם. בלי טלפונים מפתיעים. או צרחות. לא היום.

אין לך שום זכות להגיד לי שום דבר. כי אין לך מושג, אין לך מושג! את לא יודעת איך זה לגדול בלי אבא, את לא יודעת איך זה לשכוח איך הוא נשמע ואיך הוא מריח. את לא יודעת מה זה ללכת ברחוב ולקנא בכל ילדה קטנה שהולכת עם אבא שלה. אין לך מושג מה זה לבכות בלילות עד שהראש מתפוצץ מכאבים, כי צריך לבכות בשקט כדי שאמא לא תשמע ותבכה גם. את לא יודעת מה זה געגוע. את לא יודעת מה זה געגוע לזכרון שדוהה, ערפל במוח.

את לא יודעת מה זה לגדול עם שיתוק מוחין, וזה לא משנה שהוא רק בצד אחד של הגוף ורק מוטורי וקל, אבל את לא יודעת מה זה לעבור ניתוח כשכל הבנות הולכות לחוג ריקוד, את לא יודעת מה זה פיזיותרפיה שמביאה את הגוף לקצה, לקצה שהוא כל כך עלוב שזה מעורר רחמים ממש. את לא יודעת מה זה לא להיות מסוגלת לאכול עם סכין ומזלג כמו בנאדם נורמלי (חייבת לחזור לעשות פיזיותרפיה, סעמק), את לא יודעת מה זה לחשוב פעמיים לפני שאת קונה אוכל עם אנשים זרים כדי שהם לא ישימו לב איך היד שלך מתפתלת בתנועות מוזרות ולא אנושיות כדי להחזיק את המזלג כשאת חותכת. את לא יודעת איך זה לרצות לנשק את החבר שלך כשאת מעליו, אבל את לא יכולה יותר מדקה כי הידיים שלך לא מסוגלות להחזיק את הגוף יותר מזה. באמת, את לא מבינה כמה שרירים את מפעילה בידיים שלך כשאת עם מישהו במיטה, גם כשאתם לא עושים כלום.

והיחידה שעברה איתי את הכל, שהוציאה אותי מכל בור ומכל סיבוך שנכנסתי אליו היא אחותי. היא הסיבה היחידה כמעט שבגללה אף פעם לא חתכתי, אף פעם לא ניסיתי לקחת יותר מידי כדורים, אף פעם לא הלכתי לעזריאלי וקפצתי מהקומה הכי גבוהה. וגאד, חשבתי על זה. אבל זה לא שווה את זה, כי יש לי אותה. יש לי אותה וכן, אני בת 17, חצי יתומה, יש לי שיתוק מוחין ואני מאושרת. והעתיד שלי, עם כמה שהוא מפחיד אותי עכשיו, הולך להיות מאושר גם הוא.

אז אם אני רוצה לחרוט בבשר שלי משהו (והוא יהיה יפה) כדי שתמיד יהיה לי ברור שיש לי אותה, שהיא מסתכלת על אותה חריטה גם היא בכל בוקר, ושמחשבות רעות על לפגוע בעצמי פשוט לא שוות את המאמץ, אז זה מה שאני אעשה. ולך אין שום זכות להגיד לי אחרת.

אני ואחותי הולכות לעשות קעקוע ביחד כשימלאו לי 18, זה בדיוק עוד שלושה חודשים. והספירה לאחור מתחילה.

השיחה הזאת עוד לא קרתה עדיין. אבל היא הולכת לקרות, נאומי תוכחה ארוכים על למה קעקוע זה רעיון גרוע, וזה כנראה יבוא מדודה שלי או מאמא. אשאיר אתכם עם תמונה של הקעקוע של אחותי, השיר שאבא הכי אהב (כן, זה אדום. זה הצבע של הדיו.):

לילה טוב:)