אוקיי, צרות של עשירים.
לא אוהבת שאחותי לוקחת לי את הבגדים. לא אוהבת שהיא מחזירה אותם אחרי שבוע, מכובסים אבל בכל זאת מסריחים, מלאים בשערות של החתול שלה.
ואוף, כי אני מתנהגת ממש מגעיל כי אני לא רוצה שתיקח לי את הבגדים, או את האוזניות, או את התיק האהוב עליי, וזה כזה פשע?
אני מרגישה מטומטמת וילדותית, ואני לא באמת יכולה לשלוט בזה
אחותי..זה אני והיא מול העולם, ואם זה לא ככה בדיוק עכשיו זה מה שהולך להיות בעתיד. אני לא באמת באמת מסתדרת איתה. אז כן, אני מדברת איתה על הכל, היא עוזרת לי בהכל (ובגלל זה אני גם מרגישה כפוית טובה לפעמים) ויש לנו קשר מדהים, על פני השטח.
אני לא מבינה אותה. אנחנו כל כך שונות. אני השקטה והיא המופרעת, המבולגנת, החכמה יותר.
אני שונאת שהיא משאירה את החדר אמבטיה שאני נכנסת אליו כל בוקר מבולגן ופשוט הולכת
אני שונאת שהיא לא מסדרת כי אין לה זמן, פשוט בגלל שהניהול זמן שלה שואף לאפס.
היא הבנאדם הכי חשוב לי בעולם, וכמו שאמרתי- זה רק אני והיא. לא אמא, לא המשפחה, וחברים באים והולכים. דם זה לנצח.
זה מתסכל. שתדאג לעצמה אבל, סעמק! מה הבעיה, לבוא הביתה עם בגדים, בושם, דאודורנט, וקצת זמן לפני שיהיה זמן להשיאר את הכל כמו שקיבלת? באמת? כל כך קשה?
זה הדבר הכי קטן בעולם, אבל אין לי סבלנות אליה יותר. והיא רוצה לחזור לגור בבית, שזה אסון מארץ האסונות הנוראים. באמת. כי היא תהיה היא, תדרדר את היחסים שלה עם אמא כמו שרק היא יודעת לעשות, ואני אהיה באמצע האש, בין שתיהן, מקשיבה ללכלוך מפה ללכלוך משם ומנקה את הג'יפה שלהן. ואני לא רוצה את התפקיד הזה.
גורם לי לתהות מה היה אם אבא היה פה.
_______
"אֵל מָלֵא רַחֲמִים שׁוֹכֵן בַּמְּרוֹמִים, הַמְצֵא מְנוּחָה נְכוֹנָה עַל
כַּנְפֵי הַשְּׁכִינָה בְּמַעֲלוֹת קְדוֹשִׁים וּטְהוֹרִים כְּזוֹהַר
הָרָקִיעַ מַזְהִירִים אֶת נִשְׁמַת יורם בן ברנרד שֶׁהָלַךְ
לְעוֹלָמוֹ, בַּעֲבוּר שֶׁנָדְבוּ צְדָקָה בְּעַד הַזְכָּרַת נִשְׁמָתוֹ,
לָכֵן בַּעַל הָרַחֲמִים יַסְתִּירֵהוּ בְּסֵתֶר כְּנָפָיו לְעוֹלָמִים,
וְיִצְרֹר בִּצְרוֹר הַחַיִּים אֶת נִשְׁמָתוֹ, ה' הוּא נַחֲלָתוֹ,
וְיָנוּחַ בְּשָׁלוֹם עַל מִשְׁכָּבוֹ, וְנֹאמַר אָמֵן:"
טקס יום השואה. רק לא אל מלא רחמים, בבקשה, לא.
"לתפילת אל מלא רחמים...."
כוסעמק. פאק.
"אל מלא רחמייייייייייייייייייים, שוכן במרומיייים..."
דמעות בעיניים, אני מרגישה אותן. פלאשבקים מההלוויה והאזכרה, את הרב מויאל עם הזקן הלבן הארוך ששר את התפילה. וכל האנשים עומדים ואני מחזיקה חזק חזק חברה של אמא ואין לי מושג למה דווקא היא. והבור עמוק כל כך! אל מלא רחמים.
הוא כבר חצי בתוך הקבר, ואמא מנשקת את הבדים שמכסים אותו, מזיזה לו את הראש בצורה מסוכנת. והרב מסתכל ומניד בראשו.
טקס יום השואה. אני בידיים של שרי, מחבקת חזק חזק.
מתעשתת, מתחיל הקטע של התפילה שאני לא זוכרת איך הוא הולך בעל פה.
אבא. עוד זמן קצר המילה הזאת תאבד משמעות בשבילי. זה כבר מתחיל לקרות.
לשכוח.
_________
אין לי סבלנות עדיין. קצת השתפרתי, אבל אני צריכה לעבוד על זה.
אני מצטערת שלפעמים אין לי סבלנות. שאני לא רוצה לדבר, שאני עונה בהברה אחת. שאני לא מתעניינת, לא שואלת, לא מתקשרת, לא קובעת, לא נחמדה, מעצבנת.
_________
"לפעמים, אני מרגישה חכמה מידי" אני אומרת לאחותי
"זה הדבר הכי שוויצרי שאמרת אי פעם." היא מסתכלת עליי במבט נגעל.
"you are way smarter than people in your age" אמרה המורה לאנגלית
"יש לך תובנות שאני הגעתי אליהן רק בשנות ה-20 שלי" דורינא, מתנדבת בבית קפה לנוער
"את לא נשמעת בת 16..את נשמעת הרבה יותר" מנהלת בית הקפה. "בואי נקבע מתישהו, אני אפתח את המשרד, יש פלייסטיישן!" נשמה♥
"טוב ירדן, אנחנו יודעים שאת גאונה, אז אנחנו רוצים ללמוד איתך" - ילד מהכיתה
"ברור שמסתכלים עלייך מוזר, את שונה. אבל את יכולה לנתב את זה ככה שלא יסתכלו עלייך מוזר כל כך", אחותי אמרה לי. אז אמרתי לה" "אבל הוא שאל אותי, אז עניתי, וכולם הסתכלו עליי מוזר. אני פשוט...יודעת. ידע כללי."
איכס, ראיתם מה זה? גם שוויצרית וגם רכושנית.
"היי! לא מדברים רע על עצמך!"
אוקיי, סליחה.
אני בסדר. יותר מזה, אני אחלה. אני הכי אחלה. אנשים (במיוחד מבוגרים, איכשהו) אוהבים אותי. אני חכמה. אני חיה.
ואני אהיה מצוינת. ובסדר.
לילה טוב, ושבת שלום
ירדן
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
