מדהים אותי כושר השיפוט של לפעמים. סליחה, כושר השיפוט המוטעה קבוע שלי. אני בוחרת בדר"כ להתייחס לשטות הכי גדולה במקום לדבר שהכי חשוב לאותו רגע. עולים לי כל כך הרבה דברים לכתוב עכשיו. האמת שיש סיבה לכל זה. מלא, מלא, מלא, לחץ. אבל המון. כל כך קשה עכשיו לספוג הכול. כרגע החיים האישיים נראים קשים ואני לא מבינה למה.. בתאכלס הלימודים באמת בתחת ויש מלא בעיות למרות שאני משקיעה, והמערכת יחסים שלי פורחת. (למרות שבכמה ימים הייתי מעצבנת לא נורמלית ואני מתה להתנצל כבר ופשוט לא יוצא לי.) אבל בכל זאת הרבה יותר קשה לי העובדה שהחבר יעזוב בסוף ומה אז? לאן? אנחנו דוחים את השיחה הזאת הרבה זמן, והאמת שזה מרגיש לי דיי נוח. אני מדברת על זה לפעמים עם חברה טובה אבל זה לא אותו דבר. אני לא באמת מוציאה את זה כי אני יודעת שזה יעמיד אותו ואותי במצב לא נוח..
בתאכלס אין לי הרבה התלבטויות. הכול פתוח ביני לבין החבר ואני יודעת שאני בתאכלס יכולה לספר לו הכול, אבל האם זה יותר מדי כרגע? או שזה דווקא הזמן? כשנשאר פחות מחודש.
יהיה יותר מדי דביק להגיד שאני ממש אתגעגע? ושאני מוכנה לחכות והרבה? אבל האם הוא יחכה לי? והאם נעמוד בזה בכלל?
אני חושבת שבפני עצמי אני די בטוחה שאני מוכנה לחכות או לפחות לנסות.. מה שמפריע לי זה שאני לא רוצה לגרום לו לחכות כי זה מה שאני רוצה. אני פשוט מקווה שנגיע לאיזשהי הסכמה..
קשה לי. קשה לי כי טוב לי. הייתה לי שנה מדהימה. גיליתי כל כך הרבה, נתתי המון. עשיתי את הדברים שאני אוהבת. התאהבתי. פתחתי מחסומים ישנים. נהנתי באמת מכל רגע. אני נערה רומנטית מטבעי, אני חיה על אהבה וזה מה שמניע אותי בעולם המסריח הזה. אני לא צריכה שום דבר אחר, למרות שהכול נחמד. ברור שהלימודים חשובים וכל השאר, אבל אני חיה בעיקר על התחושה הזאת שאני אוהבת מישהו. למרות שתמיד כיף לדעת שמישהו אחר אוהב אותי. זה גורם לי להרגיש מיוחדת.
כל זה יכול להגמר עכשיו. עכשיו זה להתגעגע תמיד, גם אם נהיה ביחד וגם אם לא. תמיד עדיף ביחד. אוף. ושנה הבאה יש שנה מטורפת, כל כך הרבה בגרויות. אני לא יודעת איך אני אשרוד. ועד שהתרגלתי שהוא כל הזמן ליד, שאני יכולה לקרוא לו כל פעם כשקצת מציק וקצת כואב.. כשהתרגלתי להקשיב לו מתי שהוא צריך אותי. שהתרגלתי לגעת בו, לחבק אותו.
הוא לא מבין. הוא לא מבין שהסיבה שאני מעצבנת בזמן האחרון וקנאית יותר מהרגיל, זה כי אני פוחדת לשחרר. אני כל כך פוחדת מהסוף. ואני גם יודעת שעד הרגע האחרון אני איתו ואני לא אתן לזה להגמר. אני לא אתן לזה להגמר רק כי אנחנו יודעים שעוד שנייה זה יכול להסתיים, או לפחות שתבוא תקופה שנהיה רחוקים. הוא יצטרך סיבה טובה יותר להפרד ממני, גם אם אני הכי זונה בעולם באותו יום. הסיבה שאני נעלבת או סתם הולכת לצד ויושבת בשביל כל טיפת תשומת לב, היא פשוט כי... אני מנסה לדחות את הקץ. אני מנסה, אולי, לקבל עוד קצת ממה שעוד מעט לא יהיה.
ואולי בעצם, אני זאת שלא מבינה כלום.
בבלוג זה
בכל הבלוגים
