מפה והלאה

לחיות במשפחה שלי זה קשה. ברור שזה לא הכי קשה אבל זה בהחלט לא קל. תמיד יש יותר גרוע, אני יודעת, אבל לפעמים אני לא מבינה את ההורים האלה. 

על אבא כבר דיברתי פעם. יש לי דאדי אישיוז מסתבר(הוא אף פעם לא מקשיב לי). מה שאומר שוואלה איזה כיף לגברים שיהיו איתי(או לגבר שלי כרגע)

 הוא בנאדם דוחה, הוא שותה כל הזמן. אבל מה שהכי מפריע לי זה שאני דומה לו. מה לעשות, זה אבא שלי. מבחינת מראה הגנים שלנו לא כאלה רעים, אם לשפוט על המראה שלי ושל אחותי (אותו אבא, אמא שונה, נישואים קודמים) ועל הבת של אחותי, אנחנו אחלה לגמרי. אפילו שוות מבט, לפחות הן, אני אהיה יותר צנועה בנושא הזה. ניסיתי לדבר איתו על זה, אבל לדבר איתו על אלכוהול זה כמו לדבר איתי על סיגריות. כשההורים שלי עוד עישנו, הם היו שותים פחות .. אולי היה עדיף שהיו ממשיכים לעשן. קרו הרבה דברים כשההורים הפסיקו לעשן, מלא דברים השתפרו. קנינו בית ומכונית אבל מה עם  האושר שלהם? הם התחילו לשתות כל כך הרבה והכי אני לא מבינה את אמא שלי. כבר כמה פעמים היא כמעט עזבה אותו, למה היא לא עושה את זה? יהיה קצת קשה לחיות ככה ואני אצטרך לבית ספר פחות טוב אבל לפחות תהיה לי אמא קשובה יותר(ופיכחת יותר). 

אבל שניהם פחדנים. הם מפחדים לקחת את הרגלים שלהם ולצאת מהמערכת הזאת, למרות כל הרע שהיא עושה. לא נעים לי להגיד אבל אני כבר לא יודעת כמה טוב הם עושים אחד לשני השמנים האלה. אמא שלי כבר לא מסוגלת ללכת לאימונים, הבטן מפריעה לה לעשות הכול. 

אמא שלי קצת מקשיבה לי. הייתה לנו שיחה  לפני כמה ימים ולחצתי עליה סוף סוף לספר משהו על החיים שלה. דיברנו קצת והיא אמרה לי שהיא קצת מתביישת לספר לי את כל הדברים שהיא סיפרה... ואז אתמול היינו בים והאישה השתכרה ושתתה יותר מאבא(!). ופה מה קרה? לספר לי על החיים שלך את מתביישת אבל להשתכר ולהתנהג כמו אני לא רוצה להגיד מה מול הבת שלך זה בסדר גמור? 

ההורים שלי מגעילים אותי. אני לא יכולה להסתכל על זה יותר. אני ממש רוצה לדעת שאני לא דומה להם.. יש לי הרבה מניירות מטומטמות שאני מנסה לטפל בהם(כאלה שיש להורים ואני שונאת). לדוגמא להתפרץ על אנשים אם אני עצבנית. טוב אמא, הבנתי שאת לא רוצה להיות עם אבא והוא מעביד אותך כמו שיפחה(תעזבי את הבית, טיפשה), אבל למה את צועקת עליי? בסך הכול שאלתי אותך מה את רואה בטלווזיה. 

מחרפן אותי שההורים הרוסים האלה דוחפים אותי למקסימום הצלחה אבל לא מבינים שזה תלוי בכל כך הרבה משתנים.

אין לי בבית הזה עם מי לדבר כשזה קשור ללימודים. 

זה מסתכם תמיד ב"את לא רוצה להקשיב לנו", "את חושבת שאנחנו מטומטמים".. כן אני חושבת שאתם מטומטמים אבל זה בכלל לא קשור למה שאני רוצה מכם. כולא אמרתי שיכול להיות שאת טועה בתרגיל בכימיה, זה לא אומר שעשיתי ממך מטומטמת. מתי, אמא, פעם אחרונה למדת כימיה בכלל?! את מתכנתת,סבבה, שלא לדבר על זה שנכנסת לתכנות בטעות. אם לא היה לך מזל אפילו היית יכולה לגמור בעבודה סוג ז'.  וכל פעם שאני באה לבקש עזרה או תמיכה בקשר לבגרויות, אז זה מסתכם ב"את עצלנית" "תלמדי", הלו! תתעוררו! חרשתי את הנשמה ואני לחוצה לגמרי לפני המבחן, אז אולי תעזרו?? או תקשיבו לפחות במקום להגיד לי שאני חייבת להצליח? 

לא פלא שהיו לי סחרחורות.