אני כבר לא יכולה לתאר במילים את המצב אליו נקלעתי, וגם אם אצליח לתאר, זה לא יהיה מספיק חזק כדי להמחיש, שבועות ללא שינה, שבועות ללא שקט ללא חשק לחיות.
המשפחה שלי שונאת את החבר שלי והם מנסים להפריד בנינו.
שיחות בלתי נגמרות, רמזים דקים (ועבים) וכשזה עובר את הגבול, זה גם נגרר לצעקות ומריבות.
אני מבינה את השיקולים שלהם, אני מבינה שהם דואגים לי, אבל מהדאגה הזו, הם משיגים רק את ההפך, כי אני נותרת מבולבלת עוד יותר ממה שהייתי לפני שהם התערבו. הוא חולה במחלת ניוון שרירים מאוד נדירה שפוגעת בתפקוד הידיים והרגליים אך קצב התדרדרותה איטי למדי. כשהוא הולך, רואים שמשהו אצלו לא בסדר, אפילו כשהוא רק עומד.
הוא נורא נורא ילדותי, מתנהג כמו ילד בן 5 ומדבר שטויות כל היום, קשה לשמוע אותו מדבר למשך חמש דקות שלמות בלי לחטוף קריזה ופשוט לעזוב את המקום.
הוא גם לא מודע לעצמו. או ככה לפחות זה נראה.
אבל בין כל החסרונות האלה, יש כל כך הרבה, שהמשפחה שלי לא יודעים.
הכרתי אותו בגיל 15, ממש אחרי שעברתי תאונת טרקטורון קשה מאוד ומוות קליני, התקופה האיומה ביותר בחיי.
בדיוק עברתי עם אמי ואחי למרכז לגור אצל סבא וסבתא שלי וכצפוי, כל היום היו מריבות על כל דבר קטן. כולם היו כל כך עצבניים עד שאף אחד לא יכל לראות מעבר לאף של עצמו. אז הם לא שמו לב שאני נשברת, לא שמו לב שאני קורסת ונגמרת לאיטי והוא, כן היה שם בשבילי, אהב, תמך ונתן לי הכל בלי שום תנאים, בלי לצפות לתמורה ובלי לחשוב פעמים. פשוט נתן את כל כולו, אם זה בכסף, שמעולם לא היה לי ואם זה בהקשבה או בתשומת לב.
הוא ילדותי נורא, אבל כשהוא איתי, אני רואה שהוא כל כך מתאמץ להתעלות על עצמו, כל כך מנסה להתנהג אחרת ממה שהוא רגיל, רק כדי שיהיה לי טוב. הוא תמיד יודע מתי אני עצובה, תמיד יודע מתי רע לי, בלי שאני אגיד משהו ותמיד עושה הכל בשביל לשמח אותי ובשביל שיהיה לי טוב.
הייתה תקופה קצרה שעשינו פסק זמן. הוא הבין אותי, ונתן לי את המרחב. יצאתי עם אחרים ואף אחד לא מתקרב לרמת האכפתיות שלו, לרמת הנדיבות וטוב הלב שלו. הוא לא מנסה להראות לאחרים שהוא נדיב או טוב, זה לא מעניין אותו מה חושבים, בגלל זה לעולם לא תיראו אותו מנסה לעשות רושם, פשוט בא ככה טבעי איך שהוא בלי התייפייפויות בלי פוזה, ככה, תמים ואמיתי. אולי זה מה שהקסים אותי בו מלכתחילה הכנות שלו.
המשפחה שלי מציקה לי, עושה לי את המוות "את רוצה שיהיו לך ילדים חולים?" "ואיך תגדלי את הילדים שלך לבד, הוא לא יוכל לעזור"
רגע, היי, ילדים ילדים אבל איפה אני בכל המשוואה הזו, האם הדבר היחיד שצריך לעניין אותי זה המחלה שלו?
אני יודעת שזו מחלה קשה, אבל מתמודדים איתה. ומה עושים זוגות לגמרי בריאים שנולדים להם ילדים חולים, או שפתאום אחד מבני הזוג חוטף מחלה קשה? לא חסרות צרות היום, אני מאמינה בניסים ואני מאמינה בהשגחה פרטית ויודעת שמה שצריך לקרות יקרה.
אני יכולה להתחתן עם אדם חזק ובריא ובכל זאת להתמודד לבד עם הילדים. לא חסרות דוגמאות כאלה, וזה, עוד יותר מכעיס.
ועם הילדותיות, אני יכולה להתמודד, ואני מרגישה שהוא משתפר, חוץ מיזה, אין בן אדם מושלם, אני יודעת שכל חבר שאביא הביתה הם ימצאו בו איזה פגם, אין לזה סוף.
אבל לאחר המחשבות האלה, שוב עולים בי פחדים וחששות, האם אני עושה טעות, אולי הם צודקים ואני הורסת לעצמי את החיים. אבל אני כל כך מאושרת כשאני איתו! אבל אני גם מפחדת ממה שיהיה, וגם לא יכולה לתאר את החיים שלי בלעדיו, כל כך הרבה רגשות, אני עומדת להתפוצץ!
בבלוג זה
בכל הבלוגים
כינוי:
jennys Diary