לא עדכנתי כבר שבוע (הרגיש לי כמו נצח, האמת), רציתי להתמקד בעבודה, בלימודים ובספורט והזנחתי את הכתיבה שלי. 

בעבודה הכל בסדר. משתפר. לאט לאט אני מתחברת לשאר העובדות ונכנסת לעבודה, עוד מעט אני מסיימת את החפיפה שזה בכלל אחלה.

בלימודים אני מתקשה קצת, כי נכנסתי אליהן בראש שאנן כשלמעשה הרבה זמן לא עשיתי שום עבודה אמנותית "טכנית" כמו רישום או שרטוט אז אני למעשה צריכה להשקיע בזה המון. אני עדיין מנסה להתרגל לזה. אתמול עשיתי ש.ב, והיום המשכתי, ואני מתכננת לעבוד עליהם גם ביום חמישי- כל היום. זה דורש המון השקעה והמון עבודה עצמית ומשמעת עצמית. 

בבית סביר. דחו לאמא שלי את הניתוח והיא מתכוננת אליו. הוא יתקיים בערך בעוד שבועיים. עדיין כמו תמיד אוירה עצובה - רגילה בבית. אחי התחיל ללכת לקבוצה חברתית חדשה והתחיל לעבוד במקום חדש והוא מסתגל לשם לא רע, מה ששיפר קצת את האוירה, אבל עדיין מבאס כרגיל. אני לא יודעת איך להסביר את זה. ברגע שאני עם בן משפחה או בבית מצב הרוח שלי מיד נופל. 

עם החבר לא משהו. אמרתי לו שאני רוצה עוד, אפילו עשיתי צעד לקראתו והזמנתי אותו להופעה של ציפורלה, הזמנתי כרטיסים דרך האינטרנט מה שיצא יחסית יקר בשבילי החודש אבל ממש רציתי שהוא יהנה ושזה יקדם את הקשר שלנו למקום יותר טוב וייתן סיפתח טוב. נהנינו מאוד. אבל הוא מצידו החליט לקחת צעד אחורה. היה לו פריק אאוט לפני איזה שבועיים, ואמרתי לו שלדעתי הוא צריך לקחת איזו חופשה קצרה עם עצמו. אז הוא החליט לקחת הפסקה קצרה מאיתנו. הוא אמר שהוא לא רוצה להבטיח יותר ממה שהוא יכול לקיים ושהוא רוצה קצת דיסטנס, ואמר שאם לפעמים הוא לא עונה או מסרב להצעות להפגש שאני לא אעלב. כתגובה ראשונית אמרתי לו שאני באמת חושבת שהוא צריך חופשה ושאני מקווה שזה ייעשה לו טוב. אבל אחרי כמה זמן חשבתי על זה שוב וזה עשה אותי עצובה מאוד. ואני עדיין עצובה. מאז ראיתי אותו, ישנתי אצלו, התנהגנו כאילו הכל כרגיל. וזה היה לי מוזר שהוא מתנהג כרגיל אחרי מה שאמר לי. אבל עכשיו הוא לא עונה לי להודעות ושוב אני עצובה. אני ממש פתאטית. הבחור הזה באמת לא מתייחס אליי כמו שמגיע לי. וההבנה הזו עצובה וכואבת, כי אני אוהבת אותו ומאוהבת בו לחלוטין. 

והחברות הקרובות בחו"ל. כולן. 2 בניו יורק, 2 בהודו. רק הפחות קרובות נשארו בארץ ואיתן אני לא יכולה ממש לדבר. בכלל לא דיברתי עם חברים כבר איזה שבועיים. מצד אחד אני רוצה ומצד שני אין לי כוח לסוציאליזציה עם חברים שאינם קרובים אליי. זה יותר מעייף מלתקשר עם מישהו שמכיר אותך מא' ועד ת'.  

חבל לי. בזמנים כאלה בעבר הייתי בד"כ שוקעת בעבודה, קורעת את התחת כדי שלא יהיה לי זמן לחשוב. אבל אני לא רוצה לעשות את זה. זה לא משחרר, זה לא עוזר, זה רק מוסיף לעומס. הייתי רוצה לקחת חופש בעצמי. מהכל. אולי אלך לקנות ספר בסוף השבוע, או אשקע בשיעורי בית, סתם כדי להעסיק את עצמי ולא להרגיש לגמרי לבד.