התעוררתי היום בבוקר עם הרבה מחשבות טורדניות. אני חושבת שהסיבה שאני לא מרוצה מעצמי (או לפחות אחת מהן) היא שאני לא משקיעה הרבה בקשרים שהם כן מאוד חשובים לי. כמו הקשר עם אחי ועם חברים שאני מחשיבה כקרובים ואהובים. כל כמה זמן אני אומרת לעצמי "עכשיו אני אשקיע בזה יותר" ואז זה לא בדיוק קורה כמו שאני מדיימנת או רוצה. הייתי רוצה להשקיע יותר... אני חושבת שיש לי איזה מין חסך בתוכי, משהו בי שחסר שבגללו אני לא מסוגלת להתקרב מאוד ולשמור על זה לאומר זמן לבני אדם. זה מאוד שטמוע בי עוד מהילדות. מעולם לא הייתי בנאדם חברותי. אולי בגלל אחי הגדול, שגם הוא אינו חברותי, מסיבותיו שלו, ואני שחיקיתי התנהגות זו, אולי בגלל הורי, שגם הם אינם חברותיים במיוחד (לאורך כל השנים היה להם רק זוג חברים אחד שגם עליהם הם התלוננו הרבה ונמנעו פעמים רבות להיפגש עימם.). אולי זה כולנו. בארוחות משפחתיות תמיד היינו יושבים כולנו, כל המשפחה, בצד, ושותקים ורק מחכים שהזמן יעבור. אולי זה בגלל גיל ההתבגרות שעבר עליי בצורה מזעזעת, הרבה אנשים התרחקו ממני באותה התקופה. ואולי זה הכל ביחד. אבל אני כבר בת 21, אני ילדה גדולה ועדיין יש בי פחדים ומחשבות של ילדה בת 9-10, והדברים האלו צריכים להיעלם. לאורך כל הבלוג אני כותבת על כמה שקשה לי לשחרר, קשה לי להשתחרר, אני בנאדם חרד ועצור. מצד שני אני באופי שלי בנאדם דיי מתבודד. הרבה פעמים גם מבחירה, כשאני חושבת על כך. עפ פי רוב אני מעדיפה לצאת לשופינג או להזמין אוכל הביתה לבד, רק עם עצמי. ואת רוב הזמן שלי אני מבלה לבד, או בעבודה, שזה גם סוג של לבד. ודווקא עם חברים אני מבלה מעט מאוד זמן. זה מוזר שאני מרגישה כזה חוסר ענקי בתוכי כשלמעשה חלק גדול מזה הוא מבחירה. אוף מה נסגר איתי.