וולקאם.
הייתי תקופה סבירה מאז שעדכנתי פעם אחרונה. כלומר, אני עדיין עמוסה כל הזמן בכל מיני עיסוקים, אבל התחלתי להתרגל לשגעון הזה. היום אני מתכוונת להודיע לבוס מהגלידריה שאני מתפטרת. ואז תהיה לי רק עבודה אחת ולימודים. ויהיה קצת פחות מטורף.
כבר כמה ימים אני על קוצים. אני כל הזמן עצבנית. אתמול לא יצאתי, לא כי לא הייתה לי אפשרות, אבל העדפתי להישאר בבית, לא רציתי להיות עם אנשים. ידעתי שזה יסתיים ברע אם אני אהיה עם אנשים. אני כועסת כל הזמן. אני עצבנית. אין לי כוח לבני אדם.
אבא שלי בחו"ל עד יום ראשון, בגלל ענייני עבודה, ואמא הציעה שנלך אחי, היא ואני ולאכול במסעדה. אנחנו יוצאים עוד שעה וממש אין לי חשק לזה. הייתי מעדיפה להיות בבית, מסוגרת בחדר, ולא לעשות כלום. או להתקדם בש.ב שלי.
ספיקינג אוף שיעורי בית, אני לא עומדת בקצב. אין לי ממש התחלה של תיק עבודות, אני אפילו לא יודעת איך אמור להיראות תיק עבודות, ומה אמור להיות בו, המנחה שהיה לי עד כה לא קלט את הראש שלי ולא היה ביננו חיבור, לא אהבתי את התרגילים והמשימות שהוא נתן לי, ממש חרא. ביום ראשון יש לי פגישה עם מרצה אחרת, אני מקווה שיילך יותר טוב. ואם לא, אני פשוט אתקדם לבד. לא צריכה אף אחד. גם ככה עדיף לי לבד כרגע. אבל אני מפחדת. אני מפחדת שהתיק לא יהיה מספיק טוב. כבר פאקינג נובמבר ואין לי כלום, בפברואר מתחילות הבחינות ואין לי כלום. יש לי קצוות, רעיונות, אבל מכאן ועד תיק עבודות מוגמר, שלם, חזק, גאוני, מרגש.... אין לי כלום. דיי, אין לי כוח. אין לי זמן. אין לי כלום.