כשדניאל חוזר הביתה, אמו ניתזת אל המבואה ומחבקת אותו, מקמטת את מדיו העייפים כמו היו עשויים מנייר. אחר היא מגביהה את ידה ומניחה אותה על מצחו. "איך אתה מרגיש, מותק? שב, אני אביא לך מדחום".

"אני בסדר, לא קרה כלום", הוא מחייך, אך אמו ממהרת אל ארון התרופות.

"עזבי אותו, הוא כבר ילד גדול!" נובע קולו של אביו מתוך כורסת הטלוויזיה, שהשקע בה עמוק כמו באר. "מה העניינים, דני?" הוא מחייך אל בנו מתוך מדור הספורט.

"הכל בסדר".

רוחות קרירות נושבות מבעד לתריסים הפתוחים, דואגות. קולו של מגיש החדשות מבקע אותן. "נפתח המצוד אחר פדופיל תושב חולון", הוא אומר. "החשוד כי תקף ילד בן תשע בגן השעשועים שברחוב אילת. על פי החשד, צעיר כבן עשרים ואחת ביקש להצטרף אל חבורת ילדים ששהו במקום והציע להם לשחק מחבואים".

דניאל מתרכז במסך. עיניו הכהות הנעימות נפערות. הוא צונח על הספה.

"במהלך המשחק, שלח החשוד את אחד הילדים להתחבא מאחורי שיח, שם הפשיטו בכוח וביצע בו מעשים מגונים. הילד רץ בבכי אל תחנת המשטרה הקרובה והתלונן על התקיפה. מהתחנה נמסר כי מנסים כעת לאתר את כתובתו של הילד, השרוי עדיין בהלם. המשטרה, כאמור, פתחה במצוד אחר הפדופיל".

"הפדופילים האלה, ימח שמם... כל הזמן מחפשים ילדים לפגוע בהם", רוטן אביו, ומעביר דף נוסף בעיתון. "אם הייתי ראש הממשלה, הייתי דואג שיסרסו אותם כבר מזמן".

דניאל מביט במרקע ונרעד. פניו חיוורים. גל קור נשבר בו. הוא מכבה את הטלוויזיה ונושם עמוק, אך האוויר רק מכאיב לו יותר.

"אתה חולה!" קובעת אמו.

"מה?" הוא אינו מבין. היא יודעת, נופלת ההכרה על ראשו הדואב. היא גילתה.

"תראה אותך, אתה חיוור לגמרי!"

אסור שהיא תדע.

"קח, תמדוד חום. אני הולכת להכין לך תה", מוסיפה אמו. בדרך אל המטבח הצחור היא סוגרת את החלון, אשר מבעדו נראים ילדים קטנים, נקיים מפחד, מטפסים בסולם המוביל אל המגלשה.

"אני הולך לחדר", אומר דניאל אל רגליו הנעות בכבדות.

"מדדת חום?"

"לא, אני תכף אמדוד".

מהחלון בחדרו לא נשקפים ילדים, כי אם שמיים קפואים. הקירות צבועים בכחול חורפי. ספרי מדע בדיוני סדורים על מדפי המתכת הכסופים שקיבע אביו אל הקיר כשהיה ילד. מחשב נייד נח על שולחן זכוכית בעל גוון טורקיז בהיר, בלתי נראה כמעט. דניאל שולח אצבע ארוכה ודקה כאפיפית, ולוחץ על מתג ההפעלה.

הוא שומע אותן, את הסירנות של ניידות המשטרה, מייבבות ברחוב, עולות ויורדות כמו נדנדה. הם כאן. הם באו לקחת אותו. ואת המחשב. הם לא ימצאו כלום על המחשב, הוא מנסה לחייך לעצמו, אבל חיוכו נעלם.

אמו נכנסת לחדר, ובידיה קנקן מעלה אדים וספל. "תשתה הרבה, זה טוב לגרון שלך".

הוא תוהה אם לשאול או לא. בסוף הוא שואל. "איפה בן?"

"יוני לקח אותו לחוג".

"הוא לא הלך לגינה, נכון?" מוודא דניאל.

"לא", מתפלאת האם. "היום יום שני. חוץ מזה, הוא לא אוהב ללכת לגינה בלעדייך. אתה דוחף את הנדנדה הכי גבוה".

"כן..." חיוך שוטף את פניו. הוא נושם לרווחה. "תודה על התה".

"בבקשה. תרגיש טוב, מאמי".

"אני אנסה".

דניאל לוגם מן התה לאט. הוא קורא את הכתבה על הפדופיל ומניד בראשו בצער. אחר הוא מקליד: "איך בן אדם מסוגל לפגוע בילד? איך בן אדם מסוגל לרמות ילד ולתקוף אותו כך? זה פשוט נורא! אני בחיים לא אפגע בילדים, בשום ילד. לא חייבים לבחור בדרך הרעה והאלימה. יש אתר בעברית", הוא מוסיף. "שמספק תמיכה רגשית לאוהבי ילדים. פדופיל הוא לא מפלצת, הוא בן אדם. הוא יכול לבחור לא לפגוע. הבחירה נמצאת בידיו".

דניאל נוטל את הספל ולוגם. הוא שב להקליד.

"רבים מאוהבי הילדים חווים סבל וכאב רב, בעיקר מפני שנכפתה עליהם נטייה מינית שאותה לא יוכלו לממש לעולם, אך גם בשל העובדה שהחברה לא מוכנה לקבל אותם - אפילו שלא פשעו מעולם".

הוא חשב מעט והוסיף בלי קול: "החברה לא מוכנה לקבל אותי".

הקטע משתתף בתחרות סיפורי מתח ישראלים בבלוג כתיבה נוצרת.

http://israblog.co.il/blogread.asp?blog=450140&blogcode=13236299