בדרך אל האושר

על זה שאני אני.

אפילו שזה לא היה עכשיו אלא בבוקר, ובבוקר פשוט הגבתי בחיוך לכל הביקורות- שלא היו בכדי לפגוע בי, ככה נראה לפחות.

פשוט .. האסמס הזה, אפילו שהוא לא היה במכוון בשביל לבקר אותי או לפגוע בי, העלה בי הכל, הציף בי דמעות.

זה לא היה בכי רגיל, כמו שהזרת של הרגל נתקעת בשידה. 

זה גם לא היה בכי של דאגה מהחברה שבבית חולים, או ייאוש מאיזשהו מבחן.

זה היה בכי כואב ודואג ומיואש.

כואב כי כואב לי שככה הן מתייחסות אליי. שהן חושבות שאין לי רגשות. שאני פשוט אחליק את זה.

דואג כי אני לא יודעת מה יהיה. כי אולי זה יימשיך, אולי זה לא יפסיק ואני אשאר בלי חברות?

ומיואש. כי זאת אני.

כי אני לא יכולה להשתנות כי אחרת אני כבר לא אהיה יותר אני.

כי אני לא מבינה למה הם חייבים למתוח עליי ביקורת?

כי אני לא מבינה למה אני צריכה לתת לכולם הרגשה שאני בסדר?

כי אני לא מבינה למה אני לא יכולה להיות כמו שאני ושאנשים יקבלו אותי?

אתם לא מנסים לשפר אותי אתם מנסים לשגע אותי.

אתם לא מנסים להאיר לי אתם מנסים להעיר לי.

אתם לא רוצים שאני אשתנה לטובה אתם פשוט רוצים שאני ארגיש רע.

אז מצאתי את עצמי בוכה על זה שאני זאת אני,

על זה שגם אם ארצה לא אוכל להשתנות כי זה חלק ממני.

אבל למה שארצה להשתנות? בשבילהם? באמת?!

אז יודעים מה? לא מתאים לכם? אחלה. פשוט עופו לי מהעיינים.

אם הייתם מספיק חשובים לי הייתי משתנה בשבילכם גם בלי שתגידו לי.

אם אני הייתי מספיק חשובה לכם, לא הייתם מבקשים שאשתנה.

אז כניראה שאתם לא חשובים לי,

ואני לא חשובה לכם.

מקסים.